"פילומנה": לא זכו, אבל אתם תבכו

ככה מספרים סיפורים וסוחטים דמעות במרבית שלבי הסרט, במקביל לחיוכים וגיחוכים מהתמימות המוצגת על ידי הדמות המגולמת בכישרון רב על ידי ג'ודי דנץ'. מי שראה את "האחיות מגדלנה" מכיר את נושא הקתוליות האירית בצורה טובה ועמוקה יותר מהצורה השטחית המוצגת בסרט 'פילומנה'.

אבל פה נקודת הפתיחה בועטת את הסרט למחוזות העבר ומציגה את עברה של גיבורת הסרט בתור "חוטאת" בסקס והיריון מבלי להינשא, כמובן שהשנים האחרונות טשטשו את כל העכבות, לטובה או לרעה והנושא מקבל זכוכית מגדלת וניסיון הבנה מכמה זוויות מבט. מרטין סיקסמית' המגולם בצורה פשוט פנטסטית על ידי סטיב קוגן פותח את הסרט בפיטורים מתוקשרים וניסיון לשנות כיוון בקריירה הפוליטית שלו שהתמוטטה בקול גדול ורועש, הפגישה עם ביתה של פילומינה שרק הצליחה לאחרונה לספר לביתה על אחיה האבוד היא נקודת המפנה שלאחר האקספוזיציה והצגת הדמויות ומה שמניע את העלילה קדימה.



שני אנשים כל כך שונים בצורה כל כך בולטת שזה פשוט אווילי שלא להבחין בכיוון שאליו מתקדם הסרט, אבל החן והיופי שבמסגרתן הדמויות מוצגות והדרכים בהן הן פועלות הן פשוט הנאה צרופה ועבודה מושלמת של השחקנים בתוספת לאווירה שהולכת ונטווית על ידי צילום אומנותי ובימוי מוקפד ומהודק.

מרטין הוא ציניקן, ארוגנטי ומעל הכול מלומד, דבר המגבה את תכונותיו בהשכלתו וחוכמתו, הוא אינו מאמין באלוהים והוא אכול מבפנים על כל כך הרבה נושאים שפשוט אי אפשר לשים את האצבע בצורה מדויקת על מה מכוון אותו למרירות הזאת. פילומינה, לעומת זאת, גדלה והתחנכה על ברכיה של הכנסייה הקתולית האירית, היא אמנם לא חכמה גדולה ואף מעבר לכך, היא תמימה, מאמינה אדוקה ומכילה בתוכה את כל מה, שאתיאיסטיים מסוגו של מרטין בזים לו מבחינת השפעותיה הממסגרות של הדת ושל האמונה העיוורת באלוהים.



כמה לא מפתיע, אבל הדרך המשותפת, שהולכת ונטווית בין השניים על מנת לספר לעולם את סיפורה של פילומנה, הולכת ומהדקת את החיבה של השניים זה לזו וכך שני עולמות שונים בתכליתם הופכים למסע משותף בניסיון למציאת הבן האובד של פילומנה.

הדרך היא משעשעת מכמה סיבות: פילומנה ותמימותה פשוט כובשים את המסך וטוב עושה דנץ' שנוגעת בדמותה של פילומנה בנגיעות של מלאכים ופשוט יוצרת חיבה על גבול האהבה לדמות האירית מלאת האמונה והאהבה לכל ברואי האל, מי שאמר שלסלוח הוא אלוהי בהחלט התכוון לכלול בפנים את פילומנה המקסימה שמראה שבורות באמת יכולה להכיל אושר ובד בבד אנושיות.

מרטין הציניקן שכבר ראה את הכול וניתק את עצמו מרגשות לפרקים רבים מדי בחייו מוצא את עצמו בתהליכי פמפום דם רב ללב, שכבר שכח כמה שהוא מסוגל להרגיש רגשות אמיתיים ונקשר לפילומנה כמו שהייתה רוצה לראות את בנה האובד נקשר אליה, הוא מתעמת עם רגשותיו החדשים שהולכים וצפים בזכות הזקנה המקסימה אל מול חובתו העיתונאית לספר את האמת ומעל הכול להביא פרנסה הביתה.



אין ספק שהסיפור האמיתי הזה מכיל המון אלמנטים שהם ברורים מהשלב הראשון ואין ספק שהסרט נראה די ברור ברוב שלביו, אבל הבימוי המבריק והמשחק המושלם פשוט מעלים על נס את השילוב הנהדר ויוצרים חוויית צפייה שקשה להתעלם מתוכנה. הכנסייה הקתולית והקיבעון המרושע שלה עומדים על המוקד במהלך פרקים רבים של הסרט וזאת בניגוד מוחלט לאנושיותה של גיבורת הסרט ולהתפתחות דמותו הקרירה של הגיבור השותף שהולכת מתרככת וכמעט מבינה את הצד שעומד לצידה.

כל מועמדות לאוסקר נכונה וראויה, סרט שכתוב בצורה מופתית, רגישה ואנושית. משחק מושלם של דנץ' ונגיעה בשלמות של קוגן, שגם היה אחד הכותבים, בכל אספקט של המשחק המשובח שהוא מציג. כל מילה נוספת מיותרת, פשוט אנושי ומתאים לכל סוגי הקהל שעטפו את הסרט הזה בהמון חום ואהבה, כפי שהוא ראוי ומעבר לכך; סיפור שהיה כך היה.