"דיברנו מספיק": הם דיברו דיבורים

איזה פינאלה ופרידה עצובה מאחד השחקנים האיכותיים שידע מרקע הטלוויזיה בעשורים האחרונים. בסרט שנפרד ממנו בצורה הכי נוגעת והכי אישית שאפשר, בתפקיד שהוא כולו מלא רגישות ופנייה ללבבות הקצת פחות צעירים שבקהל. ג'יימס גנדולפיני לא הולך בבום ענק כמו הית' לדג'ר ולא משאיר אחריו מועמדויות לאוסקר על תפקיד ראשי או משני, אבל הוא עושה זאת בחן וברוב הדר וגורם לכל מי שחיבב אותו ב"סופרנוס" ובשאר התפקידים הקולנועיים בהם השתתף, להתגעגע לשחקן סימפטי, גדול מימדים, שנותן הופעה, שגודל המימדים שבה מגיע גם מכיוונו של ליבו הרגיש של גיבור הסרט.



הסרט מגולל בפנינו את סיפורה של גיבורה ראשית אחת, אשר סביבה סובבים כמה סוגים של בני אדם, עם בעיות אנושיות ונוגעות ללב ועם מערכות יחסים אשר משתלבות בינה לבין גיבורי המשנה וכמו כן בין גיבורי המשנה לעצמם. ג'וליה לואי-דרייפוס היא אווה, מעסה במשרה מלאה שבמסגרת עבודתה היא פוגשת קליינטים שונים ומשונים, שעבורם היא התרפיה והרוגע במשך זמן העיסוי. מעבר להיותה מעסה היא גרושה ואמא במשרה מלאה, בעלת בת טרום קולג'ית.

במסגרת מסיבה, שאליה היא מגיעה עם זוג חברים, היא פוגשת שני אנשים שישפיעו על מהלך הזמן הקרוב שלה; כאשר האחת מהן היא מריאן, לקוחה חדשה לעיסויים ואותה מגלמת קת'רין קינר הנהדרת. מריאן היא משוררת בוהמיינית שחיה חיים חופשים ועשירים, אך איננה מרובת חברים וגם היא גרושה ובעלת ילדה בגיל ביתה של אווה.



השתיים מוצאות זאת את חברתה של זאת נעימה, גם מעבר לטיפולים שמעניקה אווה והן מדברות לא מעט על המשותף בינן והוא, בעיקר, נושא הגירושין שהשתיים עברו והנגזרת המיידית: סיפורי האקסים. הבעיה היחידה בסידור הזה הוא שבאותה מסיבה נפגשה אווה גם עם אלברט, טיפוס שמנמן, מקריח ומאוד מודע לעצמו שאיכשהו מצליח להתגנב לליבה ולכבוש אותו לאחר מספר פגישות, כאשר הכל מתבסס על שיחות קולחות וכימיה נהדרת בין השתיים.

אך אוי אוי אוי, ישנו פיתול וישנה הסתבכות בעלילה; החברה החדשה של אווה והדייט החדש שלה, הם גרושים זה של זו ובעצם העובדה שאווה מגלה זאת היא נותנת למריאן לגיטימציה להשפיע על דעתה כלפי אלברט ומגלמת את עומק ושורש הבעייתיות של הסיפור המסופר בסרט. לואי-דרייפוס מגלמת תפקיד מצוין של אישה, ששבעת אכזבות מהחיים, דבר שגורם לה לבוא מפוכחת לסיטואציות רבות, בין אם הן עצות לביתה ולחברתה הצעירות (לגבי מין ולבוש, בעיקר) ובין אם לא לפתח ציפיות במערכות יחסים עתידיות, בתור היותה הגרושה שהיא.

המשפט הכול כך נכון וכל כך מייצג של הסרט, מגיע בתור ניסיון להביך את אווה, שטוענת כי אין במסיבה, אליה נקלעה, אנשים יפים ומי שמסכים איתה יותר מכל ובחיוך ממזרי הוא אלברט, שבעצמו לא מתהדר במראה מיוחד, אלא בדיוק להיפך; הוא מקריח, שמן ונעדר יופי חיצוני למראה ראשון, שני ושלישי.



מה שמצית ומתחזק את תחילת מערכת היחסים של השניים כמו גם את המשכה, היא תרבות השיחה שהם מקיימים ולא משיכה פיזית של גיבור(ה) א' לגיבור ב'. הדבר גורר אחריו התאהבות הדדית והנקודה הזאת בסרט היא בעצם סוג של התרסה עבור כל הקומדיות הרומנטיות הקלישאתיות והנוסחתיות שאנחנו רגילים לקבל בדרך כלל.

שני בני הזוג אינם בשיאם מבחינת המראה החיצוני ומבחינת המעמד, כלומר שני גרושים שמחפשים משהו שהוא מעבר להתאהבות הצעירה שמתודלקת בהורמונים ובקראש על בסיס משיכה פיזית. משם דרכם סובלת ממהמורות שנוצרות עקב מערכת היחסים הפורה בין אווה למריאן, גרושתו של אלברט, שמדשנת דעות שליליות בלי משים לב וללא מודעות במערכת היחסים המתפתחת בין אלברט לבין אווה.

הדבר יוצר טריזים בגלגלים של אותה מערכת יחסים וגורר התנהגות שיפוטית מצידה של אווה, התנהגות שלא הייתה מתרחשת במערכת יחסים של דף חלק וטרי וכתמי הדיו על הדף הם התוצאה של השיחות השבועיות בינה לבין מריאן, דבר המעמיד למבחן את הקשר הנבנה בין אלברט ואווה.



הסרט המקסים והמתקתק הזה מציג לב גדול ורך בתוך גוף שמן ואולי קצת מוזנח, הלב של אלברט, שעומד ומביט מהצד כיצד אווה עולה ויורדת ביחסה כלפיו ומתחילה משלילי לכיוון החיובי וחזרה אחורה. הכול בחסות צד שלישי, מבקר ושופט, על בסיס מערכת יחסים בעבר. מלבד לואי-דרייפוס הנהדרת וגנדולפיני הכובש, אנו מוצאים גם את טוני קולט המקסימה בתפקיד "אוזי" של פסיכולוגית שמאבדת שליטה דווקא על המתרחש בתוך ביתה ולא מצליחה למצוא מי שיארגן לה את מערכת היחסים שלה ושל בעלה, על רקע משבר היחס האמביוולנטי לעוזרת הבית הצולעת.



עוד מערכות, מודגשות, שייכות לשני הגיבורים בינם לבין הבנות העומדות לעזוב את הבית למכללה. מגדילה אווה, שמפתחת מערכת יחסים של אם ובת עם החברה הכי טובה (והמאוד תלותית) של בתה, דבר הגורר תגובות נזעמות משני צידי המתרס (הבת שלה ואמה של החברה).

כמו שאתם מבינים, הסרט הוא פשוט מערבולת רגשית כתוצאה מים מערכות יחסים המוגש על מצע קומי/דרמטי מהוקצע ומושחז, עם תיבול נהדר של סרקזם ובדיחות מודעות מאוד על המצב בגיל ובסטאטוס מאוד ספציפיים. סרט נפלא שמהווה פרידה מרגשת מג'יימס גנדולפיני הנהדר, שמגיע בתפקיד הטבעי ביותר והאנושי ביותר שהוא יכול לשחק בשביל להיפרד מאיתנו, הצופים המתגעגעים.