"12 שנים של עבדות": עבד לא ימלוך

שני האחרונים שצפיתי בהם של מקווין היו בכיכובו של, מי שמסתמן בתור הילד הפייבוריט שלו, מייקל פאסבנדר; "רעב" שהיה קשה לעיכול ברמה יוצאת דופן, אבל מצוין מבחינת הביצוע בכל פרמטר אפשרי. "בושה" היה גם כן בכיכובו של פאסבנדר והיה נהדר, חודר עמוק לתוך נבכי נפשו החולה של הגיבור הראשי, חושף את המחלה מקרוב ואת ההשפעות של ההתמכרות למין והסרט היה מופתי ולא פשוט, גם הוא, לצפייה של צופים רגישים.

האחד תיאר מחאה דרך מחאות של הגוף והשני תיאר אורך חיים חולה של אדם שלא מצליח להכיר חיים אחרים; הסרט החדש של מקווין מדבר על תקופה ישנה ואפלה בהיסטוריה של ארצות הברית ומציג את מאבקו של אדם פרטי אחד, כאשר הוא ייצוג של אותה עבדות באותם השנים. הסרט הוא סולומון נורת'אמפ והוא נגן כינור, אדם חופשי לכאורה, ממעמד פשוט, אבל אדם שחור שחייו והחופש שלו ושל משפחתו הם בידיו. כל זה מסתיים ביום בהיר אחד, כאשר סולומון נחטף ומועבר לסוחרי עבדים אכזריים שמעבירים אותו הלאה לבעלי אחוזות אמידים, אנשים שיש בידם כסף על מנת לממן לעצמם כמה וכמה עבדים זולים לתחזוקת הבית והאחוזה.

סולומון נחשף למציאות שונה ממה שהורגל אליה עד כה ומבין את הצורך לשרוד על פני הצורך לחיות בדרך הקשה והמסויטת ביותר שעליה הוא חשב או אותה הוא דמיין אי פעם.



הסרט אינו יוצא דופן בצורות ודרכים שונות מהרבה סרטי עבדות, אבל מקווין מביא איתו את אלמנט השבירה והריסוק הנפשי האיטיים, אשר מודגשים בצורה יוצאת דופן בדרך הבימוי שלו. סולומון עובר מספר מקומות ובכל מקום הוא נסדק עוד טיפה ועוד טיפה, כאשר הוא מגיע לתהומות הפרטיים שלו ומשנה את גישתו הראשונה מתחילת שביו, לחיות ולא רק לשרוד.

מקווין מציג את הישרדותו של סולומון ושל חבריו העבדים על רקע הנפילה החופשית לתהומות הנשייה, בהיאחזות ודבקות בהמשך החיים יום אחר יום, בלי עטיפה מתוקה מסביב ובלי שום רצונות או תקוות לחופש, כאשר הקלושות שבהן מתרסקות ונטחנות לעפר דק במהלכו של הסרט.
אין בסרט הזה איזה שהוא אפקט למידה של חומר חדש בנושא העבדות, אבל הוא מציג את כל אותו החומר בצורה הקשה והקשוחה ביותר ולא מנסה למצוא חן בעיניי צופיו, כאשר הוא מביא סיקוונסים וסצנות קשות מנשוא לצפייה ולעיכול.

הקאסט המרשים שעוטף את הסרט ונושא את גיבורו הראשי הוא יותר ממשכנע עבור הצופה המתלבט, עוד לפני כל השבחים והמועמדויות לטקס האוסקר ההולך ומתקרב. בין היתר, נמצאים בתפקידים קטנים שחקנים כמו: בנדיקט קמברבאץ', הלוא הוא שרלוק הטלוויזיוני, פול ג'יאמטי הפנטסטי, מייקל ק.וויליאמס (עומאר מ"הסמויה") ופול דנו הנהדר, שמוסיף תפקיד פסיכוטי נוסף לרשימה ההולכת ומתגבשת שלו. ובתפקיד קטן נוסף, אך משמעותי להתפתחות העלילה מפציע גם בראד פיט, מזוקן ומתפלסף וחונן אותנו בעוד כמה דקות שבמסגרתן נזכה לראות את זיו פניו המזוקנים.



מעל כל גיבורי המשנה זורחים שניים; מייקל פאסבנדר, חביב הבמאי הבריטי, שמגלם את בעל האחוזה הפסיכופת והאלים, שמקפיד לשבור את עבדיו שלב אחר שלב. התפקיד של הרשע, השטני והמטורף לא זר לשחקן הבריטי שכבר התנסה בכמה וכמה סרטים עם תפקידים מאתגרים, מבחינת הדמויות, בעברו.

גיבורת משנה נוספת שמתעלה היא לופיטה ניונגו שמגלמת בכישרון עצום את פטסי, המשרתת השחורה, אהבתו החולנית של בעל האחוזה והסובלת המרכזית עקב קנאת אשתו ועקב היותו תיק קשה מאוד בתור סוציופת חולני ומטורף, שלא בוחל באף אמצעי על מנת לבוא על סיפוקו הפיזי; דרך אונס חוזר ונשנה ועונשים קשים לפטסי המסכנה ששותפה לאחת מהסצנות הקשות ביותר שנראו על המסך לאחרונה.

מעל כולם צ'יווטל אג'יופור, הדי אנונימי, שכבר היה שותף לכמה הפקות גדולות / איכותיות ובונה את השם ואת הקריירה שלו מחדש בהוספת מועמדות לאוסקר על התפקיד הראשי וכנראה שמכאן הכיוון שלו הוא כלפי מעלה, השמיים הם הגבול וכל קלישאה אחרת נכונה במקרה של השחקן המוכשר הזה שמעניק לסולומון נורת'אמפ את המשחק הטוב ביותר שאותה דמות טראגית יכולה לקבל.

הוא שולט במבעי הפנים, מכניס את עצמו לסצנות קשות בצורה מופתית ופשוט מחבר את כל רמ"ח איבריו למען משימת אמינות המשחק שלו בסרט.



עוד אספקט שמסמן על גדולתו של הסרט הוא המוזיקה המלווה אותו ויותר מהמוזיקה עצמה, מי שאחראי עליה; האנס זימר האגדי, אשר תורם מיצירותיו לסרטים גדולים, בדרך כלל ועושה זאת שוב בסרט הזה עם מוזיקה מתאימה ונהדרת שמשולבת בצורה פנטסטית בסרט. הבשורה מהסרט היא יותר בכיוון הגראפי והדרמטי; אלמנטים שבהם מקווין שולט בצורה מוחלטת.

אי אפשר לומר ולבשר על בשורה חדשה שמביא איתו הסרט לצלחת, אבל אפשר לומר שהוא יודע להביא את החומר שמשולחן העריכה אל המסך בצורה מושלמת, שלא משאירה אדישות בקהל צופיו. טקס האוסקר מגיע ואיתו בחינת סרטו של מקווין במבחן התוצאה של גילדת זקני האקדמיה, יש למה לחכות.