"נברסקה": הגידו כן לזקן

וודי הוא זקן טרחן, די סנילי ודי רוטן. אשתו היא פצצת אנרגיה פולניה חסרת רחמים וחסרת מעצורים, עם פה שיכול לירות מילים ממונטנה הקטנה, שם מתגוררים השניים עד ללינקולן, נברסקה, לשם רוצה להגיע וודי, קשישא, על מנת לאסוף פרס בסך מיליון דולר, בו הוא מאמין שזכה. כמה שבחים וכמה מילים נשפכו על "נברסקה", כנראה שבמידה הנכונה וכל מילה ושבח בצדק. הסרט אומנם מתחיל באיטיות מהוססת וגם נמשך כך וכל המילים שנאמרו על אהבה למולדת ישנה וסוג של אשכבה לאמריקה הישנה, באמצעות הצילום השחור-לבן נכונות וממוקמות במקום ועדיין אפשר ללכת לאיבוד עקב התנהלותה העצלה של העלילה בתחילת דרכה.

הדמויות והעלילה מתקדמות בעצלתיים לכיוון השלב הבא והשלב שבא אחריו, אבל הקסם האנושי בו ספוגה העלילה הולך וקונה את אהדת הצופה בקלות וגם דרך הניגונים המתלווים בפסקול הסרט אל הצילום האמנתי ובעל ההצהרה האפרורית. הצילום והמוזיקה משדרים את אותם הגעגועים לנופי ילדות שנראים כל כך רחוקים, המשחק וההתנהלות הסבלנית והשקטה של האב ובנו נותנים רוח גבית לאותו געגוע מאופק והמסע אליו הם יוצאים הוא קסום במידה שונה ממסעות ונסיעות משותפות של אב ובן בסרטים הוליוודיים מסורתיים וקיטשיים יותר.

הבימוי המהוקצע של אלכסנדר פיין והעבר הקולנועי הרהוט שלו, מציגים פעם נוספת סיפור על מי מנוחות, גילוי עצמי ומשפחתי במסווה טיול בעל מטרה שונה לגמרי. בימויו של פיין נהדר ועוצר נשימה לפרקים ומושקעת בו מחשבה רבה מעבר למובן מאליו הנצפה בסרט עצמו. וודי האב, המגולם בצורה מופלאה, אמינה ומעוררת השראה על ידי ברוס דרן, הוא פנסיונר ואלכוהוליסט בעברו ובהווה ורחוק כפסע מסניליות מוחלטת. הוא מחליט לצאת למסע הזוי לעבר מיליון דולר, שמובטחים לו (עם אותיות קטנות, אותן הוא כנראה כבר לא רואה) כ תוצאה של הגרלה של חברות שיווק, שכנראה קהל היעד שמאמין להם הוא ילדים או זקנים כמו וודי.



הוא פוצח מדי יום בצעדה אל עבר האופק בתקווה לעשות את המסע ממונטנה הקטנה לנברסקה, על מנת לאסוף את הפרס, למרות שהוא בשנות השמונים לחייו וכנראה שהמיליון הללו לא ישרתו אותו, בעיקר כאשר המטרה הראשונית קניית מדחס חדש וג'יפ שטח לא מצריכות מיליון דולר ואינן מעלה נשגבת ונעלה. אשתו, המגולמת באופן מופלא ומעורר רגשות (בין אם חיוביים או שליליים) על ידי ג'ון סקוויב, היא האנטיתזה של וודי: היא פטפטנית, רעשנית וחופרת ללא הפסקה או הפוגה כלשהי.

היא מלינה על כל צעד ושעל של וודי וקשה לחשוב שבאמת מפריעה לה עובדת רצונו של וודי לצאת למסע אבוד מראש, מעבר לעובדה שהיא לא תוכל להתלונן באוזניו כל אותה העת בצורה פרונטלית. היא דמות מדהימה, היא מוקצנת ואמיתית ככל שסבתא רגזנית יכולה להיות והיא פשוט נותנת הופעה מסחררת וראויה לקבל הכרה אוסקרית על העניין.

לעומת צמד הזקנים הרוטן והרגזן מגיעים שני בניהם השונים באופיים, כאשר הבכור, רוס, המגולם על ידי בוב אודנקירק המופלא (Better Call Saul ומי שלא הבין, חבל...) הוא שדרן טלוויזיה וגם יורה מהיר מהמותן, בעוד אחיו הצעיר, דייבי (וויל פורטה, הנהדר) הוא החיה האפורה של המשפחה ועובד בחנות אלקטרוניקה בתור מוכר פשוט שמקבל הזדמנות חד פעמית, שלא בטוח שהוא רוצה, לנסיעה עם אביו למען הדבקת פערים של שנים.



כמובן שהדבקה כזאת בלתי אפשרית והיחסים הלא תקינים בין האב לבניו ובין זוג ההורים נחשפים לא אחת במהלך הסרט, אבל מוכיחים כי יש דברים שמסוגלים לאחות אותם, לפחות בתור טלאי זמני. המסע אליו יוצאים השניים עמוס לעייפה באותם נופים ואותה הרגשה ותחושה של חזרה אחורה בזמן, כאשר התפאורה והמוזיקה הם כרוח אמינה בכנפיהם ובכנפי העלילה ההולכת ונרקמת לה, עם הזמן.

במהלך מסעם של השניים הם נתקלים, במסגרת חיפושיהם אחרי הפרס, בשלל בני משפחה אפרוריים וזקנים במכורתו של וודי ובשכנים וחברים ישנים אשר יתעוררו לחיים נוכח משמע העובדה כי וודי עומד להיות מיליונר, עובדה שתטריף את המושבה הקטנה והמוכרת לכדי רצון לקבל חלק מהשלל הבלתי מושג (בין החברים גם סטייסי קיץ' הבלתי נסבל, אך המצוין בהיותו בלתי נסבל ואמין בכך). המשך המסע מתאפיין באיחוד המשפחה הגרעינית של וודי, כאשר האם והאח,רוס, מגיעים ומתאחדים למסע במנהרת הזמן, לכיוון אותם המחוזות הישנים והאנשים הפשוטים שאותם הכירו שלושים וארבעים שנים אחורה.

המסע מקבל תפניות מעניינות שחורגות מעבר להיותו סרט מסע רגיל ומרגש, הוא הופך, בדרכו המיוחדת והמרתקת להיות כזה, בלי קיטש מיותר או סיפורים שמכוונים לרגש מלכתחילה הם פשוט הופכים להיות כאלה, עם שפה פשוטה וסיפורי רקע פשוטים. סיפור מסע מקסים, שנשזר תוך כדי תנועה ומחבר את המשפחה הייחודית הזאת לכדי איחוד במקום בו הכול התחיל ועמוס צילומים ומוזיקה פיוטית המקשרת את הגעגוע לישן ולפשוט עם ביקורת לא מוסוות כלל לאותה תקופה תמימה, לכאורה, שלא באמת הייתה כזאת תמיד עבור כוכב הסרט הקשיש ומשפחתו.

כמו "סיפור פשוט" ו"החלום המהיר בעולם" הסרט מוציא למסע גילוי עצמי איש זקן, שמגלה, עקב מרדף כלשהו, מספר דברים על עצמו ועל הסובבים אותו, בקרב משפחתו ושותפיו לדרכים.



ההגרלה והפרס הדי בדיוני מסמלים כאן בצורה די בולטת חלום ושברו בעידן הנוכחי שמלא באותיות קטנות ומכירת אשליות לתמימים ולחסרי הממון והמשפחה העומדת במוקד מזוהה, ברובה עם אותה אפרוריות, כאשר הזוג המבוגר כבר מזמן לא נראים כמו זוג עליו חולמים הזוגות הצעירים (יד ביד בפארק המקומי) ולמרות נאמנותם הבלתי מסויגת זה לזו, הם מתכתשים במרבית הזמן שנותר להם ביחד.

הגיבור המשני, בנו של וודי, דייבי, הוא גם כן טיפוס, שמנסה לאחות לעצמו קרעי עבר עם אביו והוא המניע המשני של העלילה, כאשר הוא ממלא אחר בקשות אביו ההוזה, למרות העבר הבעייתי שלהם ועושה זאת בחן רב. סרט פשוט נהדר, שראוי למועמדויות שלו ואולי אינו ראוי לפרס הראשי, אך כל מועמדות שבמסגרתה הוא נכלל בטקס האוסקר היא ראויה ומוצדקת ולא אתפלא אם בסופו של ליל הפסלונים המוזהבים הוא יהיה בעל שלל מסוים במספר קטגוריות ובצדק רב.