"הכל אבוד": אבוד מראש

הסרט נפתח במה שהופך להיות הטקסט המתמשך הבודד והיחידי שבו, כאשר האקספוזיציה מציגה מים וכלי שיט, לרוחבו, כאשר ברקע נשמע רדפורד ב-ווייס אובר, מקריא או מדקלם את צוואתו האחרונה לבני משפחתו או יקיריו על רקע אובדן התקווה שלו במאבק באיתני הטבע שאותם הוא חווה במימי האוקיינוס ההודי רחב הידיים ועמוק המים.

מרגע סיומה של האקספוזיציה החזקה והרגשית הזאת, הסרט עובר למצב Mute בבחינת הדיבור ונותן לקולות הרקע של הטבע לעשות את שלהם. ובערך מאותה הנקודה, הסרט עובר ל-Mode של התמקדות בהתמודדותו של הגיבור הבדיד עם מכולת נעליים שקורעת חתיכה מהספינה שלו ומכריחה אותו להתחיל בתהליך של תיקון הספינה דרך טלאים ובעצם להתחיל תהליך הישרדות אישית שלו מול גורמים עוצמתיים ממנו. התהליך הוא איטי, מייגע וכאמור חסר שיחה, דיבור ובמקרה הטוב שחרור קללת ייאוש, לאחר שכלו כל הקיצים על שרשרת האסונות שפוקדים את הימאי האומלל.



הסרט מתהדר בצילום ריאליסטי לפרקים רבים ובסאונד איכותי שנותנים יחד תחושת הזדהות עמוקה עם סבלו וייסוריו של איש הים האלמוני, בעל המבט החודר. מעל הכול, הסרט מדגיש את כישורי המשחק של רוברט רדפורד שמצליח להתעלות מעל המינימליזם התסריטאי והצילומי, כמו גם העובדה שהסרט משולל כל אפקט מרשים שיכול לדחוף אותו כלפי מעלה.

רדפורד נראה בשליטה חלקית ומתמודד עם מצבי הלחץ באנטי לחץ מוחלט ובצורה שפויה ורגועה, עד נקודות שבירה שאפילו מרסקות לו את שבבי הביטחון האחרונים, עליהם הוא מונע. כשרון המשחק הנהדר של רדפורד מצליח לטשטש, במעט, את העובדה שהסרט, עם כל יתרונות הבימוי והצילום שלו הוא משולל כל עלילה וחי על אדים של מסרים אנטי קפיטליסטיים.

הדגים והכרישים (בהמשך) האורבים לימאי אל מול ספינות הענק (איזה קטע, בדיוק אותן ספינות משא של קפטן פיליפס) שזונחות אותו לאנחות, כמשלים לחברות הענק אל מול האדם הקטן, המנסה להישרד עם זיקוקים, צרחות חסרות סיכוי אל מול הרעש התעשייתי שמייצרת אוניית הענק. אוניות המעבירה ציוד ומכולות ממקום למקום, אותן מכולות, שאחת מהן פותחת את שרשרת האירועים הביזאריים בהם נתקל אדם מבוגר, מסכן שמנסה בשארית כוחותיו להיחלץ ולהינצל עד ידי עזרה מאחד הגורמים הדורסניים הללו.

המשלים נהדרים, המשחק מצוין, הצילום אמנותי וריאליסטי כאחד, אבל וזה אבל גדול, אין עלילה, אין סיפור רקע, רוברט רדפורד הוא סימבולי כל כך ומייצג כל כך עד אבדן שם, אבל הוא לא מעניין, בשורה התחתונה מעבר לייצוגים שלו. הוא לא מצליח להעמיק את דמותו מעבר להצגת המצוקות הרגעיות אותן הוא עובר, מעבר לתהליך הייאוש והתקווה שעוברים עליו. אין עוד אינפורמציה שמוציאה אותו מדמות גנרית וחסרת זהות.



ומעבר להכל, העלילה לא קיימת בכלל, אין לסרט סחיבה אמיתית בתור סרט עלילתי. הוא מטיף ומלמד על מאבק בגורמים עליונים שמומרים בסאבטקסט לגורמים מסוג אחר לגמרי, אבל איפה העניין בסרט שכזה ? צופה מן השורה, שבא להתבדר ואפילו לחשוב על הדברים שמאחוריי העלילה ישקע בשעמום חד ולא יצליח לראות יותר מדי מעבר לפניו חרושות הקמטים של הגיבור הראשי.

תפקיד משובח ללא מילים הוא דבר נדיר ואפילו העובדה שהסרט מעביר רעיונות ללא טקסט וללא עלילה הם דברים הראויים לשבח, אבל בשורה התחתונה; אנחנו בתור צופים רוצים לצפות במשהו שירתק אותנו. לא כך המצב ב"הכול אבוד", התחושה הסופית שמוציאה את הצופה מהסרט היא שעמומון, שיכול להיות מגובה בהערכה עילאית ככל שתהיה, אבל עדיין בסרט שלא מצליח לסחוב ומרגיש ארוך מאוד ביחס לתוצרת הקולנועית (פרופר) שהוא מספק.



וכך חוסר המילים, חוסר העלילה וחוסר העניין משאירים מסר חזק, אבל לא מהפכני ולא יוצא דופן. כמו כן נותר משחקו המשובח של רדפורד, אך שוב ללא עומקים והתמודדות עם סיטואציות אחרות מעבר לאסונות טבעיים וחוסר מזל כללי הפוקד את הזקן במפגש עם הים פעם אחר פעם. ולבסוף צילום נהדר, ריאליסטי וקולח בעבודת בימוי ועריכה נהדרים, שנעדר מהם סימן קריאה גדול שנקרא תסריט עלילתי ומעיב על היות הסרט בר צפייה שהיא מעבר להתעמקות בנסתר מאחורי חוסר הטקסט.