"המשחק של אנדר": משחק של גדולים

ציפייה של כמעט 15 שנים הסתיימה והגרסה הקולנועית יצאה לדרכה בסלון ביתי, כאשר אני אוסף סביבי את אחי, שגדל גם כן על הספר ואת אשתי, שתנסה להבין את הסיבה להתלהבות שפרצה משנינו, כאשר הסרט נפגש עם מסך הבד הענק של בית הקולנוע.

אז לקולנוע לא הספקנו, מטעמי צפיפות זמן ושעות הקרנה לא הגיוניות (מי מקרין בשעות הצהריים, בלבד ?), אבל זה לא אומר שהציפייה שככה. הרצון לפגוש את אחת מיצירות המד"ב המשפיעות ביותר שנוצרו אי פעם תחת ידיו של סופר כלשהו בעשורים האחרונים, הותיר אותי ואת אחי מחככי ידיים ומזיליי ריר.

הזיכרון, שנשמר בצורה טרייה ומפתיעה, של קריאת ספר אחר ספר בדרך לבסיס בדרום, בסוף יום עבודה באותו בסיס ובסופשבוע, בדרך חזרה מהבסיס ובחמשוש עצמו, אותו הזיכרון עדיין טרי אצלי ופס קול שלם מחובר לי בראש לחלקים מהספר. "המשחק של אנדר" הראשון והבסיסי היה כל כך טוב שבשביל להיזכר בו, בהמשך חיי, קראתי אותו פעם נוספת ועוד פעם אחת (אנחנו כבר על שלוש) על מנת ליצור רצף הגיוני בצאת ספרו החדש "אנדר בגלות" (שיצא בשנת 2008) שהיווה מן גשר (וגם פריקוול) בין "אנדר" הראשון ל"קול למתים" (שיצא בשנת 1987 והיה השני בסדרה).



קשה היה להתעלם משלל הביקורות שחתכו, לא ריחמו ובעטו בסרט, בכיכובו של אסא באטרפילד הצעיר. אבל, אני לעומת שלל קוראי הספר וקוטלי הסרט, החלטתי להגיע נטול ציפיות למציאת מלוא היקפו של הספר ומלוא עומקו, על כך נדבכיו המוסריים, העמוקים והמיוסרים (מבחינת עלילה, אותה עובר אנדר בצורה מלאה במהלך הספר הכתוב).

וכך הצלחתי, בעצם, להגיע בראש בריא וקליל למה שהולך להיות סרט מד"ב כיפי, כזה שיכול רק להפתיע לטובה ובניגוד לרבים, שטרם קראו את הספר, אני מגיע עם ידע מוקדם ואת ההשלמות של החורים ושלל החוסרים העמוסים לעייפה אשלים לעצמי בראש ואודה ביני לבין עצמי שהסרט יכול היה להיות ארוך יותר ומפורט יותר ללא תלונות. המסע התחיל, אנדר בבית הספר, נבכי מוחו ונפשו לא עוברים שיתוף עם הצופים ומי שקרא יודע כמה מסויט היה הזמן שלו על כדור הארץ, האקספוזיציה מוותרת על סיפור רקע גדול ובעלי הידע המוקדם יודעים את מה להשלים, האחרים מבינים תוך כדי את הפרטים החסרים ומחליטים כמה מידע חסר.



אשתי לא התלוננה, אז הכול בסדר עד עתה. עוברים לחללית ולחוסר כבידה, אנדר מסומן על ידי קולונל גראף, על מנת להקשות והופ...הוא קופץ בין כיתה לכיתה אחרת ומיד מתקדם בסולם הדרגות.

התקדמות זריזה למדי ופה אני חייב להתעכב על הצפיפות בלו"ז אל מול הסבל והייסורים אותם עוברת נפשו המעונה של אנדר. הוא היה ילד הרבה יותר מסכן בספר, הוא עבר מסכת של התעללויות רחבה למדי והסרט מביא את הכול בזעיר אנפין ובשיא הקצרנות האפשרית. דמויות המלאך השומר והמלאך השומר על כדור הארץ התפצלו בין מייג'ור אנדרסון לבין קולונל גראף, ששם לנגד עיניו את אינטרס המין האנושי. או אז מתחילות שאלות המוסר; האם ניתן לדחוף ילד כה רך בזמן קצר לבשלות מנהיגותית שתשרת את מניעיו של הצבא ושל האנושות כולה, בעצם.



אנדר הוא האחד, אין ספק. אבל הוא אחד מיוחד, ילד מחונן בעל נפש סבוכה, האם גורל הגזע האנושי מוטל על הכף בוודאות בה גדולה שאנשי צבא קשוחים לוקחים על עצמם את התפקיד להכשיר מנהיג אינסטנט על חשבון התפתחותו האנושית בתור ילד שמוותר על תמימותו וילדותו, על רגעיו היפים.

אנדר של הספר היה ילד בן 6 בתחילת דרכו, באטרפילד הצנום כבר נושק לגיל גיוס וההקבלה היחידה בין השניים היא העובדה שכנראה אף אחד מהם לא חווה ולא יחווה ילדות נורמאלית, כל אחד מסיבותיו. לפרקים רבים, נראה כי השתלשלות אירועי "הארי פוטר" בהוגוורטס הפציעה לביקור, אבל מי שקרא את הספר יגחך על עצם ההפרש העצום מבחינת גיל סדרות הספרים.



מעבר לשאלות המוסר על כיוונו של ילדון רך, ישנה שאלה גדולה הרבה יותר בנוגע לעניין השמדות גזעים תבוניים. כלומר, גזע הפורמיקים (באגים, לקוראי הספר) הוא טוב ליהודים ? הוא הסביר את סיבותיו ? הוא איום מתמיד על האנושות ? הוא חבר מכוער שבא לשחק ולא רוצים אותו ? הוא זקוק להדברה ? מה הם רוצים הבאגים הללו ? לא מוסבר ברוב שלבי הסרט, רק בשלבים הסופיים מקבלים הבהרות והארות מצידו של הילדון. בכל מקרה, השאלות הללו יענו בתשובות מקיפות הרבה יותר בשאר הספרים ובתקווה שגם בשאר הסרטים (אם מתוכננים או לא, הלוואי !!!).

את נציגות שאר חברי משפחתו של אנדר אנחנו מקבלים בצמצום עד כמעט כלום. וולנטיין בעלת החלק המשמעותי יותר בסיפור ולכן היא נמצאת קצת יותר. פיטר מבליח בתחילתו של הסרט ועוד פעם אחת, לשנייה ורבע בהמשכו ושם מסתיים תפקידו, שהיה משמעותי יותר בסרט. האחים של...הם ייצוגים משמעותיים לנבכי נשמתו ומייצגים, כל אחד בנפרד, את הלכי רוחו של אנדר שנע בין רוצח מיומן וממוקד לבין נפש עדינה ששואפת להבין את חבריה ואויביה.



הוריו של אנדר מיוצגים כהלכה, בתור תורם הזרע והפונדקאים שהם. חסרי משמעות לעלילה ולסיפור, מלבד העובדה, שעומדת לזכותם, שהם המליטו יחד שלישיית ילדים גאונים שעוד ישפיעו על משך ההיסטוריה, לחוד וביחד.

כאשר עוברים לחלל שוכחים משאר אומות העולם, אשר לכאורה מחכות לפיתרון בעיית הבאגים, אבל בת'כלס הן מחכות להנחית מכות אחרי הבלאגן, על מנת לבסס שלטונן בעולם שאחרי הפורמיקים. אבל, כאמור, כל זאת ועוד בסרטים הבאים (הלוואי !).

הבימוי יכול היה להעלות עצמו כמה דרגות אם היה במחשבה משוחררת יותר על אפקטים מרהיבים ושימוש בתלת מימד, שכל כך מתבקש בחדר המלחמה. רוב הדברים הם פחות או יותר כפי שדמיינתי, מלבד כמה דמויות וחדר המלחמה בהחלט יכול היה לעבור שדרוג רציני, בועט ומעיף יותר, אבל, כאמור, אין תלונות.



אני מרגיש בר מזל שהספר הזה זכה לעיבוד קולנועי עוד בשנות צעירותי היחסית ועל כן השיפוט אינו קטלני וחד כשאר קוראי הספר שרוטטים באי נוחות בכיסאותיהם תוך כדי צפייה בסרט. פשוט תודה שהפקתם. אין ספק שהאפקטים יכלו להיות טובים יותר, אין ספק שהסרט היה יכול להיות ארוך ומפורט הרבה הרבה יותר ואפילו אחי הציע טרילוגיה. אבל אם בראשון והקצר מכל סרטי הסדרה תיפול טרילוגיה, מה יגידו שאר הספרים (הארוכים הרבה יותר) ?

האריסון פורד בתור המפקד הנוקשה עושה עבודה נאמנה, וויולה דיוויס בתור האחות (מייג'ור, מייג'ור !) הרחמנייה, בנאלית גם היא ובן קינגסלי עם מבטא אוזי מוזר בתור רקהאם, האיש והאגדה החבויה, תמיד כיף לראותו (ועוד בייחוד עם קעקועים מוזרים על פניו). ולקאסט הצעיר; היילי סטנפילד הנהדרת מ"חסד אמיתי" ובתור פטרה ארקאניאן, קצת פרווה מדי, בייחוד שידעתי שהיא מסוגלת להרבה, הרבה יותר מזה. אביגיל ברסלין חביבה גם היא בתור וולנטיין, הרחומה והחסודה, אבל גם לא תפקיד שייזכר לדיראון עולם.



וכמובן שמעל כולם, הכוכב הצעיר והעולה, אסא באטרפילד, שהתארך והצטנם מאז תפקידו ב"הוגו", אבל איכויות המשחק שלו הלכו והשתפרו והוא ייצג בצורה די נאמנה את אנדר, מלבד העובדה הקטנה שהוא גדול מאנדר המקורי בעשור, בערך.
משחק נהדר של הינוקא ההוליוודי מכניס עומקים ורבדים נהדרים לדמותו המורכבת של אנדר, הלוחם, הילד ובן האנוש שמצריך יכולת משחק שאין לשחקנים הוליוודיים בוגרים ויש לקוות שמכאן הוא עוד ילך, יצמח ויתפתח ולא ייכנס לרגרסיה שמאפיינת ילדים מבטיחים רבים שהוליווד החלה לנפק בשנים עברו.
תם ונשלם המשחק המרהיב ביותר מבין כל שאר המשחקים הקולנועיים, לפחות בבסיס ספרו. שניים מתוך בני הבית שצפו בו (אני ואחי) יצאו מרוצים עד מאוד וזאת בזכות ולמרות שכבר קראו את הספר.
הצופה השלישית התמסמסה לה במהלך החצי השני של הסרט. אבל הסך הכול הכללי היה חיובי ביותר והתקווה הגדולה והאישית שלי, היא שזו לא שירת הברבור של סדרת סרטי "אנדר".