"צ'ארלי חייב למות": ריקוד רומני

לבוף תמיד יהיה בעיניי החנון לשעבר מסרטיו המוקדמים. בכל תפקיד ותפקיד מאז הרובוטריקים הוא ניסה לאבד עוד ועוד תמימות ולהפוך יותר ויותר לשולף ויורה מהיר מהמותן, או יותר נכון, ממעמקי הגרון. כלומר, הילד החנון הפך, עם הזמן, ליורה המהיר ביותר במערב, כאשר מרבית תפקידיו מצריכים אותו לדבר במהירות ולגלם בעל ביטחון הולך ונוסק, לאחרונה הוא כיכב לצד רוברט רדפורד (The Company You Keep) בתור עיתונאי חד לשון ומהיר תגובה ובצורה מקביל העלה בעוד מעט את רמת המשחק שלו מהטרילוגיה, שהלכה והפכה להיות בזויה יותר ויותר, של מייקל ביי.

ואז הוא נוחת אל תוך סרט עם קאסט איכותי למדי ומשדרג עוד טיפה את יכולות המשחק שלו, בסרט שמירב האיכויות שלו הן המעטפת החיצונית מסביב לעלילה, שהיא די מקושקשת, מבולבלת וחסרת קו מנחה נורמאלי שינתב אותו לכיוון קוהרנטי ויציב.



הפס קול הייחודי שמלווה את הסרט הוא אחד הדברים הבולטים שאי אפשר להתעלם מהם במהלכו, המשחק הנהדר של הפרצופים המוכרים, ביניהם השחקן הראשי, לבוף, הוא נדבך נוסף שמעניק איכות לסרט. זוויות הצילום, מהירויות הצילום, ודרך בניית הסצנות הן, לפרקים, נהדרות וערוכות היטב, הצבעים העזים והקונטראסטיים והתאורה מחזקים את אותם היתרונות הטכניים ובעצם כך, כל אלו משווים קלאס לסרט. אבל ועם כל מה שנאמר, שום דבר לא מצליח להסיט את המיקוד מעלילה שהיא מקרית, בעיקרה ומקושקשת, מודבקת ומחוזקת בכל אותם האלמנטים שנמנו דלעיל.

לבוף מגלם בחור צעיר, שלא ברור מה הוא מעמדו, תפקידו ודרך חייו. מה שברור הוא שהוא מאבד את אימו בתחילת הסרט ומצליח לראות את נשמתה ולתקשר איתה, רגעים מועטים אחרי המוות, מנסה לעשות סגירה לעצמו ולה ומקבל ממנה הנחייה למסע משחרר דווקא בבוקרשט, שברומניה.



הבדיחה שחוזרת על עצמה היא הבלבול בין בוקרשט לבין בודפשט (הונגריה) והיא לא באמת מצחיקה ולא באמת מצליחה להסב את תשומת ליבו של הצופה מעבר להיותה אנקדוטה משעשעת (או שלא). המסע מתחיל בעוד מוות שלאחריו נגלית אליו נשמה תועה נוספת שמכוונת אותו להמשך מסעו בבוקרשט ומשם מתחילים מרדפים והתאהבות זריזה, סמים קלים וקשים וידידי אינסטנט במסע האינטנסיבי שעובר צ'ארלי.

לא ברור, כל מהלך הסרט, מה המטרה של הסרט ? מי הולך לאן ולמה ? ואיך כל הסחרחורת הזאת נוצרת ונרקמת לה במהלך הסרט ? אבל מה שכן, הקצב המסחרר והמהיר, המשחק הטוב והמוזיקה הנהדרת מצליחים לגרום להרבה אלמנטים להישכח ועוזרים לצופה לעבור את הסרט בשלום ובהנאה. מעבר לשאיה לבוף המצוין, שמציג לראווה גוף חטוב ושיער מבולגן מפליאים במשחק איכותי; מליסה ליאו בתפקיד זעיר ובעל תרומה ראשונית וסופית לסרט, בתור האם והקול המנחה של גיבור הסרט.

מאדס מיקלסן בתפקיד נהדר בתור הפושע הפסיכי, שמתעמת מהלך כל הסרט עם צ'רלי על ליבה של האישה בה צ'רלי מתאהב וסביבה הכול נרקם ומיקלסן מפליא ביכולות משחק נהדרות, לאחר שכבר גילם תפקידים שונים בצורה קיצונית מהתפקיד הנוכחי.



רופרט גרינט, הלא הוא רון וויזלי הג'ינג'י, עושה שוב תפקיד שינסה להרחיק אותו מתדמית הג'ינג'י הנוירוטי ומציג ג'ינג'י על אקסטזי ובעל זיקפת
אימים שמסבכת עוד טיפה את הסיפור המסובך ממילא. טיל שווגר בתור עבריין מקומי ומאיים, בעל מבטא לא ברור (כמו גם של מיקלסן).
וברשימת השחקנים מופיעים עוד ד'ונופריו בתפקיד קצרצר בתחילת הסרט ואפילו ג'ון הארט הוותיק בתור הניירטור, שאת הפרט הקטנטנן הזה אני לא זוכר באמת מהסרט עצמו, אבל שיהיה.

סרט חמוד ומהנה, שנותן דרור לשעה וחצי ממחשבות על עולם המציאות שבחוץ ומכניס לטלטלה קצרה של שילוב בין עולם הפשע ועולם ההזיות של בחור צעיר, בטיולו לבודפשט...אה, סליחה, לבוקרש.