"שובר שורות": נשברו השורות

טלוויזיה
אחת הסדרות הדגולות שייצרה הטלוויזיה הגיעה לסיומה המזוכך והותירה נפשות רבות עם בור שבלתי ניתן למלאו, לפחות לא בזמן הקרוב, בתוכן ראוי יותר. וולטר ווייט וג'סי פינקמן אומרים שלום ולהתראות ואנחנו נפרדים עם דמעה.

"שובר שורות": נשברו השורות
"שובר שורות": נשברו השורות

אחרי שהתפזרו אדי המתאמפטמין משלל אוכלוסיית העולם, בתום העונה החמישית (הסדירה והרציפה) של אחת מסדרות המופת שניפקה הטלוויזיה בשנים האחרונות, גלים על גבי גלים של ביקורות חיוביות שטפו את עולם הטלוויזיה ואת מכורי הסדרה. אני נותרתי לי עם סיום שהתקשיתי לעכל בסדרת מופת אחרת, "דקסטר" והתקשיתי להסביר אם הסיום טוב ליהודים או רע, בכל מקום התעקשו להשוות את הסיום לגרנאד פינאלה של וולטר ווייט (מי זה ולמה לעזאזל כולם מדברים עליו?) ובכל חוג חברתי שאני קשור אליו היו הדי הסדרה מזומזמים בכיוון חיובי. הבטחתי לתת צ'אנס ולהתחיל במלאכה בזמני הפנוי (שלא קיים), כיוון שהבנתי מגורמים מוסמכים שיש צורך בפינוי ממעט הזמן, שישנו, בכדי להתחיל לטחון את פרקי הסדרה.

אוקיי, חמש עונות, כשלושה עשר פרקים לעונה ובכל פרק שלושת רבעי שעה של תוכן נטו, אני יכול להתמודד עם זה. "האם התוכן מתאים גם לאשתי?" נשאלה השאלה, הסברות טענו שכן וכך יצאנו לנו לדרך, לטיול המדכא שמציג את פיתולי דרכו של מורה אחד לכימיה, וולטר ווייט שמו.



בן 50 הבחור, מוכשר, חכם ואף קצת יותר מהמורה הממוצע ועם זאת הוא בכלל מתפרנס מעבודה נוספת בתור שוטף רכבים על מנת לממן את אשתו ההריונית ובנו בעל שיתוק המוחין (ועוד נחזור אליו לא פעם). עם זאת, וולטר לא יודע שהגרוע מכל בדרך, הוא הולך לאמץ אליו את סרטן הריאות במה שיוביל אותו למסע שירתק מיליוני צופים אל המסך. כך התחיל לו הפרק הראשון עם סצנה סוערת, במסגרתה וולטר המשופם ותחתוני הסבא שלו מצלמים וידוי מרגש עבור משפחתו, וידוי שהדיו ומטרותיו יכו גלים בלתי ניתנים להכנעה בהמשך הסדרה, כאלו גלים שיהפכו את המשופם החביב למשהו שונה בתכליתו ממי שהוא התחיל את דרכו העצובה.

המערבולת אליה משליכה הסדרה את הצופה היא הסימן לתו התקן שלה, לאומנות, ליצירתיות ולבימוי הייחודי שמתעתע בזמנים וקובע סדר יום שונה לאותם ארבעים וחמש דקות. אנחנו נוביל ואתם תסתכלו, מעין אמירה של יוצרי הסדרה בעצם העריכה הייחודית, כאשר הסוף מגיע כבר בהתחלה והצופה מבין כיוון מסוים של הפרק ולומד את פרטיו תוך כדי הפרק, עד להגעת הסיום שהוא בעצם ההתחלה, מבריק, גאוני ופשוט.

מיותר לציין שבתוך יומיים כבר נשמדה לה העונה הראשונה, האיטית, הבונה והנבנית. אני ואשתי למדנו להכיר את משפחת ווייט ולפתח רגשות מסוימים לכל דמות. סקיילר וג'וניור לא זכו להערצה מיוחדת וכמובן שפינקמן ומיסטר ווייט זכו לחיבה, כל אחד על הפן ההומוריסטי של חייו שהוצג, הנק ומארי היו עוד שוליים ודי בלתי נסבלים ואז הגיע טוקו.



המאפיונר המקסיקני שלף את הייזנברג מהנפתלין והאלטר אגו של וולטר ווייט הפציע לראשונה והיה אמיץ, עשוי ללא חת, הגן על הקרובים אליו ופעל בתושייה רבה והחל תהליך ההקשחה המתון של גיבור הסדרה. בשלבים הראשונים של העונה השנייה, הצפייה עוד צלעה לאיטה ואשתי החליטה לוותר על התענוג... משם לא הבטתי לאחור, התחלתי בתהליך בליסה בלתי נשלט של פרקים שעוד היה יחסית סביר בעונה השנייה ותחילת השלישית. משם כבר היה בלתי אפשרי לעצור את ההתמכרות הפראית הזאת לכל מיליגרם של הזוג המוזר שהתרוצץ לו על המסך, פינקמן ומיסטר ווייט כבשו את ליבי וכל שנותר היה להתקדם עם העלילה.

יחסי האהבה/שנאה המובהקים שמתפתחים בין השניים היו גם בסימון עלייה מוסרית מול הידרדרותה מהצד השני. בעוד פינקמן, עכברוש הקריסטל מת', המכור הנצחי וכזה שיקריב את כל העולם שסביבו עבור עוד מנה ועוד כמה דולרים, פיתח לו רגשות עמוקים, גילה ניכור וייאוש מאותו עולם שהקיא אותו לא פעם ולא פעמיים ונגאל, בערך, בכל פעם שהמצב היה קרוב לאבדון. מנגד, דמות האב וזה שנשא אליו ג'סי את עיניו השיל את הקשקשים מעורו והתפאר בעור נחש מבריק וטפלוני, כזה שכלום לא נדבק אליו וכזה שמוכן להזדחל לתוך כל חריץ ובקע על מנת להציל את אותו עור יוקרתי וכזה שיקריב את כל הסובבים לו, מלבד משפחתו (בצורה ישירה), על מנת לצאת מנצח.



העומק של הדמויות הולך, משתנה ומעמיק אל תוך רבדים שפשוט תענוג לעקוב אחריהם משך העונות. המשפחה שסביב וולטר והמניע המרכזי עבורו, לפחות בתחילת הדרך, הופכת לאט לאט להיות תירוץ מושלם בשביל הסיפור שאותו הוא מספר, בעיקר לעצמו והכל על מנת להשאיר לעצמו את התענוג בלהיות הוא, כימאי גאון שמסוגל לייצר את מנת המת' הטהורה ביותר, כאשר לעיתים הוא שוכח עבור מי הוא מייצר באמת את אותו המוצר. הסדרה באה להזכיר מי הם הלקוחות בעיקר מכיוונו המתייסר של ג'סי. המצפון המשתולל שהולך ונמחק לוולטר גורם לסבל עבור ג'סי בכל שלב ושלב מהדרך הארוכה, מבחינה מצפונית, כאשר הוא הופך בצורה ציורית מדי ליד ימינו והזרוע המבצעת של הארכי נבל ההולך ומתהווה, הייזנברג.



יצירת המופת טמונה לא רק בתוכן עצמו, אלא גם ביכולת הבנייה והתהליך שעוברות הדמויות והסדרה מעונה לעונה, תהליך בכיוון עלייה. בכל עונה עוד דמות או שתיים מתווספות והעניין הולך ומשפר את הדינאמיקה בין הדמויות החדשות לישנות ובין הישנות לעצמן. תוספות כוח מדהימות בדמותן של: סול גודמן, שעצם השם שלו הוא פארודיה על מי שהוא, האחרון שאפשר להגיד עליו שהוא Good Man, עורך הדין שעוזר לגזור ולחתוך את הצדק לפיסות קונפטי מזעריות ולפזרן במיקום לא ידוע שלא יתגלה לעולם. מייק ארמנטראוט, אגדה בעלת מצפון ולויאליות בלתי נגמרת לאחד המאפיונרים המרתקים ביותר שהמסך זימן לנו (במקביל לוולטר ההולך ומתהווה), גאס פרינג. בכל חיוך של שירותיות שלו בסניף האחים "פויוס הרמנוס" אפשר להריח את השיתוק ההולך ומתקרב מהעבר השני, המודע לכיסוי. אני לא זוכר כזה קינג פין כבר שנים; כוחני, עוצמתי וממוקד מטרה, מדויק ונראה בלתי מזיק, אבל הרבה שהסתבכו איתו סיימו עמוק מתחת לאדמה. פיגורה ומודל חיקוי למיסטר ווייט שהולך ובונה את עצמו בצלמו ובדמותו, בעונה האחרונה.



העונה השלישית והרביעית, לאחר עבודת הכנה מוקפדת ומדוקדקת, מביאות את עלייתו המטאורית של וולטר ווייט בתור אשף המתאמפטמין הכול יכול ועם זאת, למרות הדעה המוקדמת שלו על ג'סי (שהוא אידיוט גמור דבר המודגש לאורך כל שלב ושלב בעונות הראשונות), את התלות הבלתי נשלטת שלו בתלמידו לשעבר והשותף הראשון לבישולי המת'. עם התקדמות הסדרה, האלמנטים המשפחתיים מיטשטשים כמו גם מערכת יחסי האב והבן האלטרנטיביים שהופכת להיות קצת פחות משפחתית ויותר לכיוון מאבקי כוחות ומי צריך את מי ולמה.

הגאונות בסדרה באה לידי ביטוי בכל שלב ושלב מעבודת הבימוי, עובדה שבאה לידי ביטוי כאשר מדובר באלמנטים מבריקים של עריכת כל פרק ויציקת מוזיקה נכונה עבור הפרקים הנדרשים וכמו כן שימוש בנופים ומטאפורות שמעיפות את הראש לעננים. קומפוזיציה ושימוש באור, צל וצבעים שפשוט גורמים לכל פרק להיראות כמו סרט ברמה הגבוהה ביותר. כל פרק מכיל מידע שמפורר עוד מעט פירורים אל בית המכשפה (במקרה זה המכשף הכימאי) וכל פיסת מידע מורכבת בפרוטרוט על מנת להעניק לצופה את החוויה המושלמת שבדרך לבניית המפלצת.

כל תחילת פרק מכילה עולם ומלואו, חזרה לעבר או נסיעה לעתיד המלווים בצבעים, מיקומי אובייקטים ותאורה (אם יש צורך) מדויקים עד כדי פלצות, כל נושא הפסקול נבחר והותאם בקפידה והחוויה הרציפה היא לא פחות ממרטיטה ברוב שלבי העונות. אני חייב לחרוג ממרבית הממליצים שלי ולבחור בעונה הרביעית בתור זאת הטובה ביותר ולו מעצם העובדה של חלוקת העונה החמישית לשני מקטעים והיותה אינטנסיבית בהרבה יותר משאר העונות וגם, לעיתים, מאולצת מדי באלמנטים של האקשן, שכבר חצה את גבולותיה המוגדרים של סדרת דרמת הפשע הזאת.



לפרק האחרון הייתה משמעות לא קטנה, בבחינת השכר והעונש של וולטר, הוא סגר את כל הקצוות בצורה כמעט הרמטית מדי ואפילו מותאמת קצת לרצונם של הרבה צופים, בפינאלה שהוא עדין יחסית ולא מעניש מספיק. דקסטר, בסופו של דבר, נענש, לדעתי ולטעמי בעונש המושלם ביותר עבורו. כלומר, שכר ועונש קלאסיים הצורה הכואבת ביותר שבן אנוש יכול להיענש על מעשיו והוא עוד היה מפלצת שהייתה בדרכה לתיקון ונתנה לרגשותיה ההולכים ונרקמים לבגוד בה ולדפוק אותה. וולטר ווייט, על כל זוועותיו ומעשיו הנאלחים, משיג את מבוקשו ופורש מהעולם לאחר הענקת הכסף (ירושת הדמים שלו), שמשפחתו לא רוצה ממנו בדרכים עקיפות ועל הדרך משאיר את הזוג שוורץ עם אשכים ושחלות בהיסטריה תמידית. הוא מעניק לסקיילר אפשרות לגאולה מבחינת התשובה לשאלת מקום הימצאם של פרנק וגומי ואפילו זוכה להביט בביתו בפעם האחרונה ובג'וניור מדדה בפעם האחרונה לכיוון הדלת שפלטה אותו זה עתה.

אויביו מושמדים עד האחרון שבהם, הכסף שלהם (שלו לשעבר) יישאר ללא מען וגם את לידיה ההיסטרית הוא הצליח לפנק באקסטרה סטיביה על חשבון הבית. הגרוע ביותר שהוא נפטר מהעולם, לא כסמרטוט רצפה רצוץ מהסרטן, הוא פורש בסטייל, על רצפת המעבדה שכל כך אהב (בתנוחת מלאך), כאשר הוא מלטף את הכלים שעזרו לו להגיע לגדולה ועוצמה שלא הכיר לפניהם.והכל, כאמור, בתנאים שלו ולשביעות רצונו, בסופו של יום.



וג'סי? הוא ברח מהעולם הזה עם אינספור דמעות ומצפון בגודלה של אלבקורקי, לעבר הירח השקוע, עם אופציה, שאפילו השחקן שמגלם אותו (אהרון פול) כבר אמר, שהוא מעריך שייכלא שבועיים אחרי כן, מכיוון שטביעות אצבעותיו מרוחות על כל פינה במעבדה. זהו, תמה ונשלמה עוד סדרה, שבאוסף הפרטי שלי מדורגת קצת מתחת ל"סמויה" ול"אוז" הדגולות והמהפכניות ונכנסת, בהחלט, להיות אחד הדברים הגדולים ביותר שהיה לטלוויזיה להציע.

עם שמועות, שסול הולך לקבל סדרת ספין אוף, אפשר לחלום בהקיץ שהגעגועים, שמתחזקים עם כל דקה שעוברת מסיום הסדרה, יקבלו מזור ומנוח יחסי כאשר חלק מהדמויות ישובו בניסיון להחיות חלק מהאגדה. עד אז, שלום לכם משפחת ווייט המורחבת ושלום לך ג'סי פינקמן ענק. נתראה עוד מעט בקולנוע, כאשר תרדו מהאולימפוס מעט ותופיעו בתור זרים גמורים, אנחנו תמיד נזכור אתכם בתור שוברי השורות הפרטיים שלנו.
סיכום המבקר
10/
5.5

מתוייגים בכתבה זו

תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "שובר שורות": נשברו השורות
סרטים בקולנוע