"תודה ששיתפתם": מין התמכרות שכזאת

לפני שנתיים הוביל מייקל פאסבנדר את סרטו הדכאוני של סטיב מקווין הבריטי, כאשר הדיון שעלה על הפרק היה ההתמכרות החזקה למין והמחוזות האפלים, אליהם נקלח בן אדם פרטי שאותה ההתמכרות היא מנת חלקו היומית, השבועית והשנתית. הסרט היה יצירתי מאוד, גראפי וכמעט חסר גבולות על מנת להעביר את המצב המלנכולי והדיכאוני אליו מגיע מכור קשה למין, כמה העניין לא משחק ולא מצחיק והסרט שקע עמוק בתוך התודעה של צופיו, הודגמו בו כישרונות צילום, עריכה ומשחק מהפנט מצידו של מייקל פאסבנדר המוכשר.

במהלך השנה האחרונה יצא סרט שדיבר על סוג שונה של התמכרות למין, ההתמכרות לפורנו וגם שם היו מעורבות ידיים ופנים של יוצר ושחקן מוכשר ביותר, ג'וזף גורדון לווט, שהביא את ההתמכרות לפורנו, בתור חלק משגרת חיים כפייתית, שהכל סובב סביבה וסביב האוננות הבלתי ניתנת להכלה.

הסרט "דון ג'ון" ניצל נקודת מבט די קומית, כאשר הביט על ההתמכרות לפורנו ובד בבד חשף את הפנים, שלא כולם ציפו לראות מאחוריו של המכור לפורנו, ערס מג'רזי שלא מפסיק לפמפם ובו זמנית גם לאונן נון סטופ. לאחר ששני הסרטים הללו הראו שני קיצונים משני צידי המתרס של ההתמכרות והביטו משני מבטי ז'אנר שונים הגיע הזמן לעשות שילוב מפן נכון בהחלט ולנסות ליצור משלב עדין מהז'נארים שהוצגו.



מצד אחד; רצינות תהומית לגבי התמכרות של שלושה דורות ושלוש נקודות מבט אודות ההתמכרות החזקה למין, דרך תוכניות גמילה וכמו כן דרך תמיכת חברים מאותה תוכנית גמילה, כאלו שגמולים וכאלה שמנסים לעזור לחדשים דומיהם. קאסט מוכשר מאוד לוקח את הסרט הזה קדימה ואי אפשר שלא לשים לב לנקודות המסוימות שהסרט מנסה להביא, הוותיקים, יחסית, מול הדור הצעיר וכמו כן, העובדות שהתמכרות למין היא לא רק של אנשים שחייבים לפרוק את הכול ביחסי מין מרובים עם כמה שיותר שותפים וכדומה.

התמכרות למין מגיעה גם בצורות של אוננות, התחככות באחרים ולאו דווקא בקיום יחסים חולני ובלתי ניתן לעצירה, מה שכן קיים הוא חוסר השליטה ומחסור ברף תחתון שאותו אסור לחצות. הגיבורים המובאים מתנתקים מטלוויזיה, מחשבים ניידים, שתייה חריפה ואפילו נסיעה ברכבת התחתית, או בקיצור, כל דבר שעשוי לדרדר את התנהגותם לכדי אוננות או מין זמין.

כפיצוי נשלט לפיתויים שעוטפים את המכור, אפשר להבחין ב"טיקים" (רצוניים או שלא) והתנהגות אובססיבית, שמצריכה שליטה עצמית גבוהה.
הבמאי בחר להתייחס לשלושת הדורות בפירוק שטחי של תקופת ההווה; כלומר, טים רובינס מגלם מכור לשעבר, שנותן חסות לאדם בסביבות גיל הארבעים, בכיכובו של מארק רופאלו והשניים מייצגים דור קצת יותר מבוגר מהשניים האחרים, בכיכובם של פינק המפתיעה וג'וש גאד השמנמן והחביב, שמייצגים את דור ה-Y, הדור הצעיר וחסר דחיות וסיפוקים, לכאורה.



הוותיקים, כבר גמולים מזה טווח זמן סביר (חמש שנים רופאלו) וארוך (רובינס) ומוצאים את עצמם מייעצים ומיועצים, אבל זכוכית המגדלת בוחנת אצל הוותיק את מערכת היחסים עם אשתו בצורה שטוחה ובמבט לאחור ומול בנו, אלכוהוליסט גמול וסובל מ-Daddy's Issues, כאשר האב, ספונסר של מכורים רבים, דווקא מסרב לקבל את גמילתו של הבן ומתייחס אליו בחשדנות מרגיזה.

רופאלו נכנס למערכת יחסים עם אובססיבית ספורטיבית, בכיכובה של פאלטרו המקסימה והדלוחה, שגם יצאה ממערכת יחסים עם מכור לאלכוהול והמיקוד בהם הוא בניסיון לעלות חזרה על הסוס(ה הסקסית) ולבדוק את השפעות הגמילה בחזרה לשוק הפנויים פנויות.

שני הצעירים נבחנים בקשר הידידות שנרקם בינם ובתמיכה ההדדית שהם מעניקים זה לזו, כאשר פינק מוצאת חבר אמיתי לחיים שלא רוצה להשכיב אותה והיא לא מנסה לשלוף את הכלי ממכנסיו אחרי שאמרה "שלום" בפעם הראשונה. מערכת היחסים הצעירה בין השניים די גונבת את ההצגה והיא המרתקת ביותר, מכיוון שהיא פורשת את הבעיות העכשוויות על פני השטח. מערכת יחסים בין אב לבן, ששניהם מתוסכלים זה מזה איננה חידוש וההתמכרויות שהשניים חוו לא מצליחות להעלות עניין מסוים.

אצל רופאלו, ההתדרדרות שאליה הוא מחליק בתור נגזרת של מערכת היחסים הטרייה והאמיתית שלו היא הפן החזק והעוצמתי, כאשר הוא מנסה להתקרב למאפיינים שהודגמו בסרט "בושה", אותם הביא פאסבנדר בעוצמה יתרה ורופאלו מצליח לחקות אותו בצורה לא רעה בכלל בסיקוונס נפילה חופשית שנחרט (לפחות אצלי) בזיכרון בצורה די חזקה מהסרט.

מעבר לכך, גאד מספק אתנחתא קומית בין היותו חזיר בלתי נשלט בסטיותיו ואפילו המצוקה שלו נראית לעיתים רבות מגוחכת למדי, מה שמסיט קצת את האש מהמצב מעורר הרחמים בו הוא מצוי. בסך הכול, סרט נהדר שמצליח ללכוד, על פני השטח מספר בעיות מורחב בצורה מעט מצומצמת, אבל עם קאסט, הומור עצמי ונושא רגיש שהופך פריך בחלק מחלקיו של הסרט, אפשר לומר שהוא עושה את העבודה בצורה טובה למדי.