"משחקי הרעב: התלקחות": מה לשים לך בפיטה?

חייב לציין את העובדה שכאשר מדובר בספרי הדור הנוכחי, אני מתהדר בקריאת חלק מספרי "הארי פוטר", חלק, עד שנשברתי ועברתי לסרטים, על "דמדומים" ויתרתי מראש ונתתי לאשתי לצפות בסרטים, על מנת שתדווח לי אם יש הפסד או שכר בעובדה שוויתרתי על התענוג הטינאייג'רי. כאשר מדובר בג'ניפר לורנס, התמונה קצת השתנתה והביקורות שיבחו את החלק הראשון של הסאגה, ובצפייה אהבתי מאוד והתחברתי למסרי האנטי ריאליטי והעתיד האכזרי העלול לבוא עלינו ולכלותינו.

הסרט היה מבוים היטב, צבעוני ומצועצע מצד אחד, אכזרי וקשוח מהצד השני, בא לדבר על נושאי השלטון אל מול המון מורעב ומסכן שצריך להיכנס למעגל משחקים אכזרי על מנת להישרד ואף לזכות בחיים משופרים במעט. הרעיון נהדר, הביצוע מצוין ואפילו לא הייתי צריך להשוות את זה לסרט מכיוון שלא קראתי אותו. הסרט השני בסדרה הגיע ואיתו ציפיות מוגברות מאת קוראי הסדרה, מאת המבקרים ובעיקר מג'ני לורנס שמאז בגרה, בשלה ואפילו הוסיפה פסלון אוסקר ומועמדות לאחד נוסף, תוך כדי הדרך.



המבקרים התעלפו וטענו כי הסרט הוא שדרוג של הראשון, קוראי הספר אולי לא שותפים (או שכן) להתעלפות הרבתית מכיוון שלאחר שצפיתי בסרט השני בסדרה ואף הצלחתי להירדם במהלכו פעמיים, הגעתי למסקנה החד פעמית שהקפיצה במדרגה לא הייתה כזאת גדולה. אמנם נרשמו שיפורים מבחינה תוכנית, אבל זה כנראה כבר היה קיים בספר עצמו. נרשמו שדרוגי שחקנים נוספים לארסנל העמוס לעייפה בכוכבים צעירים, כאשר פיליפ סימור הופמן תרם מניסיונו והעניק הופעה קרת רוח, מחושבת ואיכותית ונראה כי תפקידו יגדל משמעותית בחלק הבא. מעבר להכל, הבמאי התחלף, עטה את השם לורנס ורץ קדימה, שיפר בבחינת האפקטים והסיר מעט קשקושים ששיוו מראה ילדותי יותר לסרט הראשון והפך את זה הנוכחי לסרט בוגר יותר ומעט אפלולי.

כל אלו היו הצדדים החיוביים, בצד השלילי, או הלא משתנה, אפשר לרשום את העובדה המוכחת כמעט ללא כל ספק, שהסרט הנוכחי הולך בתבנית ודפוס זהים, כמעט לחלוטין, לאלו של הסרט הראשון. רמת הדיוק והדמיון הייתה כה דומה שהייתי בטוח, בתחילה, שנקלעתי בטעות לסרט הראשון פעם נוספת וחל בלבול קל עד כבד בתוכן המשודר. ההמשך חיבר אותי למציאות הקיימת, שנה אחרי הזכייה "השערורייתית&qu ot; של הצמד המאולץ במשחקי הרעב ה-74, מגיעה השנה למשחקי הרעב ה-75 והצמד השערורייתי הופך להיות כלי בידיי הממשל המרושע ועוזר לניסיונות קיבוע הסטאטוס קוו האומלל, במסגרתו שרויים 12 המחוזות שבסרט.



השימוש בדמויות המנצחים, שניסו לשבור את משטר המוות וזכו ביחד, הופך את מטרותיהם לשימוש השלטון ומבצע היפוך של 180 מעלות כאשר הם הופכים להיות מנוצחים, במידה מסוימת וסמל לריקבון השלטוני שקונה, כביכול את קולותיהם החופשיים. הסרט מציג הפעם סכנות שלאו דווקא נובעות מיריבויות בין מתמודדים, כמו שהן שתולות מצד ההפקה והשלטון ואלמנטים טבעיים, כביכול, נשתלים על מנת לנסות לחסל את אחרוני ציפורי הדרור (לשעבר).

קאסט עצום שמקבל תפקידים זעירים ובעלי משמעויות הולכות ומשתנות כולל בתוכו את ג'נה מאלון הסקסית, את ג'פרי רייט המשובח שהתווספו לאלו שהיו כבר קודם לכן, שבינם נמנים: אליזבת' בנקס, בהמשך עלילותיה של אפי טרינקט, בעלת השיער והאיפור המזוויע, סטנלי טוצ'י, המנחה המטורף של כל טקסי התחרות (שתפקיד השניים קטן משמעותית בסרט הנוכחי, נוכח עלייתו של הופמן) וכמובן וודי הארלסון, המנטור של השניים ממחוז 12 וכמובן לני קרביץ, בתור הסטייליסט הספק גיי ספק רגיש סתם וכמובן שמעל כולם בוהק שיערו הלבן של הרשע הראשי, דונאלד סאת'רלנד, בתור סנואו הנבל השלטוני.



ואז הגענו לדמויות הראשיות והצעירות, כאשר עדיין ישנה תחרות סמויה כגלויה על ליבה של הכוכבנית הראשית; כאשר ליאם המרסוורת' (האח הקטן של...) בתפקיד המגלם את אהובה מבית וזה שעוזר לקדם את העלילה עבורה של קטניס הקרועה והשסועה בינו לבין מה שהולך וגדל להיות תלות במן פרעוש חסר אישיות, פיטה שמו. אותו פיטה, המגולם על ידי ג'וש האצ'רסון, הופך להיות מוקד תלות מביך מדי עבור דמותה של ג'ניפר לורנס שמאבדת את עשתונותיה ואת ה-Finesse שאפיין את רוב דמויותיה וגם את דמותה של קטניס, שמוצאת את עצמה יותר מדי מבולבלת ומבוהלת מעצם גורלו של פיטה והתלות הזאת לא עושה טוב לדמותה של אוורדין וגם לשחקנית ג'ניפר לורנס שבוכה וצורחת כמו אחרונת המעריצות, שלא ירקו עליהן מחוץ למרפסתו של ג'סטין ביבר.



ההופעה של ג'ני מתחלקת לשתיים, כאשר היא קולית ואדישה מצד אחד וטינאייג'רית זועמת מהצד השני וברוב חלקי הסרט. אי אפשר בלי, כמובן, לציין סצנה נהדרת שמתכתבת עם "הציפורים" של היצ'קוק, שפשוט בולטת בבוטותה, כאשר ג'ני לורנס היא הבלונדינית המתגוננת (טיפי האדרן) והעורבני החקיין הוא השכפול של העורבים המצווחים והמתדפקים על תא הטלפון.

לסיכום; השורה התחתונה של הסרט היא המשך ראוי ומשופר לסרט הראשון, כזה שממשיך לשמור על הרף הגבוה שהוצב בתחילתו ואף מקפיץ אותו במעט יותר למעלה מבחינה תוכנית ומבחינת איכות השחקנים שהתווספו, אבל אין בו בשורה חדשה מדי בעלילה או במבנה שלה וכמובן שאם זה לא שבור, אין צורך לתקן, מקסימום לעדן.