"מועדון הלקוחות של דאלאס": דאלאס קאובוי

לקחו לי בדיוק שלוש שניות בשביל להידלק על הסרט בזכות הטריילר, שמציג דבר אחד בולט: עצמות הלחיים של מת'יו מקונוהיי. בזכות העובדה שמקונוהיי עשה כריסטיאן בייל (מה"מכונאי" המדהים), כבר נתפסתי וננעלתי תוך כדי ציפייה למועמד אחר לאוסקר ("חלום אמריקאי", שדווקא במהלכו ניקרתי קשות) וכך גם חצי מהצופים באולם, שפשוט נדהמו לראות את החתיך הדרומי במראה שמבגר אותו בעשור וחצי, לפחות.

מבחינתי, הטוטאליות של שחקן, שמוכן להרזות עד אנורקסיה עבור תפקיד, מסמלת קפיצת מדרגה במעמדו ואין בה אפקט שנמוך מהערכה עצומה עבור אותו שחקן שנתן והקריב מחייו האישיים על מנת להיכנס לתוך תוכה של הדמות אותה הוא מגלם. כריסטיאן בייל עשה זאת בהצלחה פנומנאלית ב"מכונאי" המלנכולי, הדכאוני, המהורהר והאובדני וזכה להערכה רבה בקרב מבקרים, פסטיבלי סרטים זניחים ומעניקי ציון ב-IMDB (7.8 מכובד ביותר), אבל לא נכנס אפילו לקטגוריה היוקרתית ביותר; קטגוריית השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר.



וכך, מת'יו מקונוהיי וג'ראד ליטו למדו את השטאנץ והשילו קילוגרמים רבים ממשקלם והפליאו בתצוגות מעלפות במהלך הסרט וקפצו ישר למים העמוקים ביותר, כאשר הפסלון המוזהב עומד ומצפה להם, בתקווה שעד אז הם יחזירו את הקילוגרמים הנעלמים ויוכלו להרימו בגאווה (מוצדקת בהחלט).

גילוי נאות; כריסטיאן בייל הוא השחקן האהוב עליי וראיתי אותו והתמוגגתי מהרמה הגבוהה שהוא הפגין ב"חלום אמריקאי", אבל לעזאזל, אם הוא יפסיד את התואר למקונוהיי, נטול האוסקרים ועתיר הכישרון הדרומי (בעיקר), אני לא אבכה, או ארגיש שוד מהשחקן הנערץ עליי מי שזכור, בעיקר, בתור שחקן שיודע לבצע את המבטא הדרומי האהוב עליו ועושה זאת בוורסטיליות, מבחינת תפקידים, קופץ מיידית לכיתה של הגדולים ביותר ונותן תצוגת תכלית במשך כמעט שעתיים ופשוט מבעיר את המסך עם הומור סרקסטי והמון רגש בסרט שיכול להכניס לדיכאון גם את המאושרים ביותר.

הוא היה פסיכופת ב"מנסרים מטקסס" הרביעי, עורך דין דרומי בכמה וריאציות ובעיקר פרצוף יפה במספר ז'אנרים, אבל אחרי התפקיד הזה אף אחד כבר לא ידבר על תפקידים אחרים שהוא עשה ואף אחד כבר לא יתייחס אליו כעוד שחקן. הוא לגיטימי והוא הרוויח זאת ביושר ובצדקה, לאחר שבשנים האחרונות תפקידיו קיבלו עומק ורצינות, כמו ב"Mud" המצוין, לדוגמא ואפילו ב"Magic Mike" הנהדר, הוא מופיע בשנה אחת ובמכה אחת בשני סרטים מועמדים לאוסקר, יחד עם "הזאב מוול סטריט, שם יש לו תפקיד קטן אך סצנה משמעותית ומטלטלת, כך הבנתי מקריאת עודף חומר ואי צפייה, בינתיים, בסרט.

לצלע השנייה מבין השתיים הבולטות, נוכח הרזון המוצג בסרט, קוראים ג'רד ליטו ומאחוריו, דווקא, קריירה עשירה בתפקידי אופי מצוינים ומשובחים, אבל ארבע שנים ריקות בפילמוגרפיה האישית שלו, במהלכן כנראה השקיע בלהקת הרוק שלו. מאחוריו תפקידים מכובדים ב"Fight Club", "American Psycho" ושני תפקידים מכוננים: ב"Mr. Nobody-" וכמובן ב-"רקוויאם לחלום" הבלתי נשכח.



ההפרש בין שני התפקידים המשמעותיים והמכוננים הללו הוא תשע שנים, במהלכן לא רשם משהו שראוי לזכור לדיראון עולם וביחד עם הפסקת הארבע שנים, אפשר לומר שקצת שכחנו מג'ראד ליטו המוכשר כשד. שום דבר לא מכין אותך, בתור צופה פשוט או כזה בעל ידע מוקדם להופעה המסחררת שלו, שבעצם משדרגת את הסרט כמה רמות למעלה, עם ההופעה הנהדרת של מקונוהיי.

מהשלב בו מופיע לראשונה ליטו ועד השלב שבו הוא מותיר את הסרט נטול ליטו, הטרנסוויסט, חולה האיידס הזה פשוט כובש את המסך עם מאה אחוז כריזמה ומיליון אחוז אמינות, שכנוע ואמפטיה עבור בן אדם שכבש במציאות וכובש גם במציאות האלטרניבית שמסתובבת לנו על המסך, משך כמעט שעתיים. הופעה שבהחלט נותנת לו עדיפות על שאר המתמודדים לתפקיד המשנה, כאשר באמתחתו משקל נוצה, כשל מקונוהיי ותפקיד הרבה יותר מסובך, בתור חצי אישה והמון סוגים של רגשות שכלואים באדם אחד.

בלתי ניתן לזהות את האיש, בייחוד אחרי שנעלם כמעט חמש שנים מהמסך וכאשר הוא חוזר זה בתפקיד טרנסוויסט מוזלימן שהופך להיות שותפו של הומופוב רד-נק לעסקי התרופות המוצאות מחוץ לחוק. הסרט עצמו עוסק בבעיה ידועה ונפוצה כיום ובעיקר בשנים המוקדמות של גילוי מחלת האיידס והיא בעיית ההעדפה לתת במה ופרנסה לחברות תרופות ענקיות על פני עזרה אמיתית לחולים סופניים.

כלומר, מה שמשרת את האינטרס של אילו תרופות עוברות ואילו נותרות מאחור היא הפוליטיקה שמאחורי העניינים והדבר ניכר היטב בסרט, כאשר רופאה אחת, מתוך המערכת, מביעה חוסר אמון הולך ומתמשך בהחלטות הממונים עליה בדרגים הזוטרים ועד הדרגים הגבוהים ביותר, דבר המתאפיין בשינוי הלך רוח ותפיסה.



ג'ניפר גארנר היא אותה רופאה והיא מספקת הופעה בנאלית וטובה, לא מעבר לצפוי ולא מרגשת במיוחד, היא פשוט הפנים היפות והרופאות של הסרט, כאשר הממונה עליה הוא דניס אוה'ר, המוכר לרבים בתור ראסל אדג'ינגטון מ"דם אמיתי" וגם פה מגלם מן דמות שלילית ופוגענית, בצורה יחסית לסביבו הפגועה והחולה, עליה יש לו יתרון של ידע, לכאורה וניסיון.

ההוכחה הטובה ביותר היא הוכחתו של גיבור הסרט, רון וודרוף, שלקה במחלה עקב חוסר מודעות להשלכות אורך חייו הפרוע ומשם משנה את אורך חייו לבריא ומודע הרבה יותר, כאשר הוא מבצע מחקרים ומתנסה בתור חלק מאותם המחקרים בתרופות והשפעותיהם ובכך הופך את עצמו למעין אלטרנטיבה ראויה לחברות התרופות המסורתיות ונותן טיפול חינמי (עבור דמי חבר מועדון בלבד) לחולים סופניים במחלת האיידס.
המהפך שמבצע גיבור הסרט וההפיכה שלו מעוד אידיוט למוביל דעה ומוביל שיטה הוא מהפך מדהים שהסרט עומד על הנקודות המרכזיות שבו במהלכו.



התצוגות העילאיות של שני השחקנים הראשיים תורמות לכך בהופעות הנהדרות והבימוי המדויק, שמביא את הלכי רוחו של הגיבור ואת סביבתו ומפרק לגורמים את מצבי הייאוש והגאולה בעזרת עבודת מצלמה ועריכה נהדרים הם החותמת הסופית לאריזתו של הסרט במארז המנצח, המארז שנוטף אבק כוכבים בדרכו לשטיח האדום.

שעה וחצי נהדרות שהולכות ומתמסמסות לקראת הסיום, עם ירידתו מהמסך של ליטו ועם סרבול העלילה בבחינת מונחים משפטיים ותרופתיים עמוסים מדי, אבל עם זאת אינם מצליחים לגרוע מהסך הכול הכללי המרשים, הנוגע ללב והמצחיק לפרקים רבים. יש מועמדויות רבות לטקס האוסקר שמתפזרות על שלל קטגוריות ושלל ז'אנרים ולאו דווקא בסרטים שהם חשובים מבחינת תוכן ומסר, הסרט הזה מעניק באותם שעתיים מסרים רבים, ביקורות מרומזות ובוטות לכיוונים נוספים ומשתמש בעבודת המצלמה, העריכה והמשחק בתור המשרתים שלו ואין ראוי ממנו, כמעט בכל קטגוריה בה הוא מועמד, לזכות בפסלונים המיועדים.