"וושינגטון על הכוונת": לא בדיוק, אבל בערך

אי אפשר להתעלם מהעובדה, הכול כך בולטת לעין, ששני סרטים כל כך זהים יוצאים בהפרש מספר חודשים זה מזה ולמרות שיכול להיות שסדר היציאה ישנה לצופים, מבחינת העובדה ששני הסרטים כל כך זהים שפשוט צריך לבחור פייבוריט שקצת עשה יותר דפיקות לב או יותר התרשמות מפיצוצים אלו או אחרים, הוא אינו מוריד מהעובדה שבמאי הוליווד חייבים להתכנס ולדון בעניין הרפליקות והשכפולים של סרטים דומים זה לזה מבחינה תוכנית עד שזה כבר מעליב את האינטליגנציה שלנו, הצופים.

אפשר לצפות לקצת אדיבות או שיתוף פעולה בין שני במאים שראו לנגד עיניהם תסריטים דומים והחליטו לרוץ עם הכלים החזקים שלהם, על מנת לראות למי יש יותר גדול ומי זוכה ליותר הצלחה. שני הבמאים היו צריכים לחשוב על איחוד על מנת למנוע את המבוכה וגם אולי אנחנו זקוקים להסברים, אודות העובדה שכל כך הרבה רוצים בהשמדתו של הבית הלבן, חטיפתו של נשיא האומה (שחור או לבן).



ג'יימי פוקס צעיר בכ-6 שנים מברק אובמה ונראה יותר אובמה ממורגן פרימן, בקטע הזה "וושינגטון" מביס את "המטרה", אבל בכל השאר הוא נותר חיקוי ברמה אחת פחות ומטה, למרות שהוא עדיין סרט נחמד ולא רע בפני עצמו, אבל אחרי שרואים את "המטרה" אי אפשר להימנע מההשאוות ואי אפשר לומר שסדר הצפייה היה משנה, מכיוון ש"המטרה" לוקח ברוב הפרמטרים את אחיו הקטן, מרמת המתח,דרך רמת האקשן והאפקטים, אפילו בקווי העלילה היותר רציניים מול הקומדיה הרפה שמציגים בני הזוג טייטום את פוקס, אין מה לעשות, חיקוי משפיע ומושפע ממה שעשוי להיות המקור, מה עוד, שכאמור, ללא קשר לסדר הכרונולוגי "המטרה" פשוט טוב יותר מ"וושינגטון" ;.

הפעם צ'אנינג טייטום נכנס למשבצת של באטלר ומבצע את תפקיד המציל הלאומי של האומה ונשיאה, גם בסרט הזה יש גיבור צעיר, במקרה הזה, גיבורה שהיא ביתו של הדמות של טייטום.



גם בסרט הזה יש בוגדים מבפנים וגם בסרט הזה הם די צפויים ואי אפשר שלא לזהות אותם במהלך הסרט ואפילו בתחילתו, ברמה מסוימת.
הסרט כמובן שולל כל ניסיון לדוג טיפה של היגיון בים הסוער והמבולגן שהולך ומתפתח תוך כדי עלילתו, אבל זה בסדר כי לא באמת ציפינו לרמות גבוהות של היגיון, בייחוד אחרי שראינו את הקודם.

הקאסט מכיל את טייטום שעושה עבודה טובה ועל אף תיעוב המבקרים כלפיו הוא מוכיח בכל פעם מחדש שהוא שחקן טוב וראוי, אמנם לא עילוי, אבל עדיין קצת יותר מפנים וגוף יפה, למרות שלסרט הנוכחי אין לו צורך לרתום את מיטב יכולות המשחק שלו. ג'יימי פוקס, גם הוא, לא צריך להציג תצוגת משחק ענקית והוא לא מתבלבל ויורה לאוויר קלישאות חבוטות עד מרגיזות בתור האיש החשוב ביותר על אדמת ארצות הברית הבנויה.



מהרגע הראשון ועד האחרון הוא מפריח סיסמאות שכבר די מעליבות את האינטליגנציה והתסריט המטופש אפילו מפליא בסיום ומבטיח שלום כלל עולמי שהולך ומתפתח כתוצאה מהפינאלה ה"מרגש" של הסרט. מגי ג'ילנהול כבר הוכיחה יכולות גבוהות בסרטים רבים והפעם נזרקת לנישה די נמוכה ולפחות נותנת כמה רגעי חסד של פניה על המסך, לכל מי שהתגעגע.

ג'ייסון קלארק בתור הרשע הפסיכי, ריצ'ארד ג'נקינס בעוד תפקיד די זניח וקצר וג'יימס וודס, שפשוט כתוב לו "מנייאק" על המצח, לא מצליח שוב להתחמק מהטייפקאסט שהוא בנה בזכות פניו המסגירים. אחרון חביב, בין השמות והפרצופים המוכרים, הוא לאנס ראדיק ששפר עליו מזלו לשחק בשתיים מהסדרות הטובות ביותר אי פעם בטלוויזיה ("אוז" ו"הסמויה"), שנכנס גם הוא לנעליים פשוטות של פלקט מדבר בתקיפות ובשביל זה לא צריך להציג את קורות חייו המרשימים בתור מובאיי (של "אוז") וליוטננט דניאלס (של "הסמויה").



בסך הכול סרט שקוף, צפוי שבניגוד לאחיו, המוצלח יותר, לא שמר אותי במתח, נמרח יותר ואפילו עזר לי להתעפץ בצורה מוצלחת לקראת סופו ולהימנע מהקאה ארוכה שמקורה בטקסטים ההוליוודיים הקיטשיים והתסריט הכול כך ידוע מראש. התקווה, חוזרת ונאמרת, שבמאי הוליווד יתחילו לפתח רעיונות קצת יותר מקוריים והרבה יותר שונים זה מזה.

הוליווד לוקה במחלת שיבוטים, שכפולים ושעתוקים של חומרים ישנים ובמקרה הזה אפילו חומרים קיימים שמחקים חומרים ישנים, התופעה הזאת חייבת להיפסק ותסריטאי הוליווד הגדולה חייבים לעשות סוויץ' בראש, כזה שייתן לצופים תוצרת קצת יותר מקורית מלבד אקשן סתמי וחסר כל מחשבה מאחוריו.