"פארקלנד": כבוד המת

אפשר בקלות לחצות את הסרט המדובר לשני חצאים שמציגים תמונה שונה לחלוטין עבור הסיפור המתואר והנפרש ביריעה צרה של דמויות רבות ומשתתפים מרובים. במקרה, או שלא, החלוקה הזאת גם תפסה אותי במיטה והרדימה בתום החצי הראשון, רק על מנת להשאיר אותי ערני לחלוטין במהלכו של החלק השני המעניין והרלוונטי יותר.

החלק הראשון הציג, איך לא, את הרצח מאותה נקודת מבט מפוצלת של מספר תתי גיבורים שרובם לא מעניינים במיוחד וגם דמותם לא מקבלת זמן מסך משמעותי על מנת לנתח אותם בצורה רוחבית ונכונה. שעה וחצי של דחיסת אנטי גיבורים לקדמת הבמה ובחינת תגובותיהם לאחד המקרים המכוננים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, האומה והאימפריה שמעבר לים.



התיישבתי לתומי לצפות בסרט שראיתיו נקרע לגזרים בביקורות המוקדמות ואותה הביקורת ערפלה את חושי השיפוט שלי לזמן קצר בלבד. האקספוזיציה הציגה מספר מהדמיות האמורות בזעיר אנפין וקישרה באופן זריז למקרה הרצח ואז, או אז, החלה שירת ההלל האמריקאית לאב האומה הפרטי שלה שנרצח באכזריות בעת ביקור במדינה הטקסנית הפשוטה. האומה גועשת ומספר סיפורים פרטיים מנסים להיכנס ללב, לא בהצלחה מרובה, אבל בעיניי הכשל הגדול ביותר היה של האנשים שהקיפו את כבוד הנשיא הרצוח.

אנשי המשמר של הנשיא, הפמלייה המלווה וכל שאר בעלי הדרגות וההסוואות ששמרו או היו אמורים לשמור עליו ותגובותיהם הפטריוטיות (מדי, יותר מדי) גרמו לארוחת הערב לעלות בחזרה ולחפש מקום פנוי לזרוק את עצמה החוצה. הקיטש האמריקאי והבכי הלאומי הפך להיות דביק ברמה גועלית והסרט נראה כחנופה עלובה ומיותרת לכבוד המת. כמובן שהגבול עם פורנוגרפיה מדממת נפרץ לא אחת שסיקוונסים מחדר הניתוח החלו להציג בצורה מקוטעת את הניסיונות הנואשים להצלת חייו של האזרח מספר אחד.



העניין צרם לאזרח מהשורה שכמותי, שלמרות ההבנה הברורה שהאזרח מספר אחת מועדף על שאר אזרחי המדינה זה עדיין מציק ופוגע במידה מסוימת לראות כמה יכולים החוקים וסדרי העדיפויות להתכופף שמדובר באנשים רמי דרג אל מול אחרים, שחייהם נראים שוליים עד לא חשובים בהשוואה בוטה ולא מוצדקת.

לאחר חמישים דקות של שעמום, הירדמות וחזרה אחרי 24 שעות לחלק השני, התברר לי שזה היה החלק שלו היה שווה לחכות ולמרות שכבר גיבשתי דעה די שלילית לגבי הסרט החלו לפרוח ניצני חרטה אודות תוכנו. אין ספק שמבחינה קולנועית, בימוי, צילום ומוזיקה הסרט עושה את עבודתו בצורה נאמנה, מרתקת ונהדרת, אבל התוכן וההפרזות, הן במספר העלילות שמנסות להצטלב והן במניפולציות לחליבת הרגש מהצופה ריסק לא מעט את הנתיבים לשלמות.

בעוד החצי הראשון הצטיין בשילוב עלילות במהירות גבוהה ומספר גיבורים מרובים, החלק השני מיקד את הריכוז במספר גיבורים יותר מעניינים ובינם, הגיבור המעניין יותר, אחיו של רוצחו של הנשיא שהביא איתו כבר דמות רחבה ומורחבת וכזאת שמעוררת אמפטיה שאף דמות אחרת לא הצליחה לייצר.



משפחתו של הרוצח זכתה לאור מעומעם והציגה שתי דמויות מרכזיות, כאשר מירב הריכוז עובר לדמות האח והוא זה שגונב את ההצגה לאם המשוגעת ואפילו לאחיו, שכמעט ולא זוכה לזמן במה ויותר מוזכר מאשר מוצג בסרט. הדמות של אחיו של הרוצח, בעיניי ייצגה את הפלוס הגדול של הסרט ואת החובה שעליו היה לבצע בהתמקדות במספר גיבורים מועט אך מעניין ואיכותי.

העלילה מושכת שוב ושוב לכיוונו של בית החולים שטיפל בשני הנרצחים מאותם יומיים שלושה של בלהות שעברה ארצות הברית ולא הביאה איתה יותר מדי חדשנות אל השולחן. הסרט הצטיין בשחקנים נהדרים שעושים עבודה מצוינת, אמינה ונוגעים בלב בחלקים רבים של הסרט. הבימוי והצילום נהדרים והמוזיקה נועדה, כמובן, לסחוט תגובות רגשיות מהצופה ומצליחה לא פעם.

בעיניי, הסיקוונס הכמעט אחרון של הסרט, במסגרתו קובר אחיו של הרוצח את רוצחו של הנשיא היה הטוב שבסרט ותפס את הנקודות המרכזיות בצורה נהדרת, שילב בין עריכה מקבילה עם סאונד וצילום נהדרים ובאמת, לקראת הסיום, רק לקראתו, מתחיל הסרט להתעלות לרמות המצופות, אבל מעבר לכך מדשדש בבינוניות, ברובו.



בין שלל הכוכבים המעטרים את הסרט ניתן למצוא את מרשה גיי-הארדן בתור אחות רחמניה בעלת פנים מכורכמות והבעת דיכאון הנסוכה עליהן במהלך מרביתו של הסרט. זאק אפרון ההולך, מתבגר ומשתבח בתור רופא מתמחה הנלחם, לשווא, על חייו האבודים של נשיאו באחד הקטעים המוגזמים שנראו בסרט. ג'יימס באדג' דייל, שבעיניי גנב את ההצגה, עם תפקיד נהדר בתור רוברט אוסוולד, האח של...פנטסטי ומשחק מצוין.

ג'קי וויבר בתפקיד האמא הפסיכית (התמידית, כנראה) וגיל בלואוס (הזכור לי אישית מ"אלי מקביל" וכמובן מ"חומות של תקווה") בתפקידון קטנטון. קולין הנקס (ג'וניור) בתור רופא מוביל בתפקיד די בנאלי וחביב שלא תורם יותר מדי (חוץ מלפילמוגרפיה ההולכת ונבנית שלו). פול ג'אמטי שפשוט לא יכול לבצע אף תפקיד בצורה פחות ממושלמת שהוא אחד היותר טובים בסרט. רון ליווינגסטון המעצבן שמעורר אנטיגוניזם במסגרת תפקידו בסרט ובכלל במסגרת פרצופו.

ואחרון חביב, בילי בוב שלנו, ההולך ומזדקן ונראה כמו פנסיונר שימי הרוק סטאר כבר מזמן מזמן מאחוריו. פשוט קשה להאמין שהוא מסתתר מאחורי הכובע והחזות הרצינית. סרט לא רע ואפילו די נחמד להעביר איתו את הזמן, תורם מעט עבור בעלי הידע המוגבל ועלול גם להטעות בקטע הזה, אבל אני בטוח שכאשר הוא נהגה על ידי מפיקיו (ביניהם הנקס האב) הוא כיוון הרבה יותר גבוה...והחטיא.