"אליסיום": העולם ששם

הבמאי הדרום אפריקאי שדיבר על אפרטהייד במסווה חייזרים בגטאות הדרום אפריקאי ופוצץ לכולנו את המוח עם "מחוז 9" שוב חוזר לעשות רעש, אבל הפעם הפיצוץ הוא מבוקר וגודלו כבר ידוע מראש לקהל המבקרים והצופים. כאשר הוא מצויד בגיבור הסרט הקודם, שרלטו קופלי, בעל המבטא הדרום אפריקאי המזעזע, כזה שנשמע כמו מיקס אירי, סקוטי וסתם פיגורי, הוא יוצא לדרך הדי מוכרת של סיפור על בן מעמד תחתון ששואף להגיע למעלה, לעננים. רק שהפעם השאיפה הזאת היא אמיתית ומגובה בעולם המתקיים למעלה, בעננים.

מדובר בעולם של עשירים אשר מאריכי חיים ומנוכרים לבעיות העולם האמיתי. נשמע מוכר? נכון, רק לפני פחות משנה יצא "הפוכים" המפוספס בכיכובו של ג'ים סטורג'ס והרעיון החזיר אותנו שנים רבות אחורה, עד ל"מטרופוליס" ; של לאנג, שנראה כמו המקור המקורי ביותר להצגת רעיון הבדלי המעמדות המתבטא בחיים מעל שטח מסוים ומתחתיו. בלומקמפ בונה עולם מרהיב שיתאם את כל הפנטזיות שיש לבני אנוש רגילים, עולם טבעתי המקיף את עצמו מבפנים ומציג לראווה מגוון וילות, בריכות וחיי יוקרה שכוללים את ה-State Of The Art, מתקן פשוט שמתקן כל עיוות. אי אפשר יותר למות, להיפצע או לחלות מבלי שיהיה אפשר לסדר את העניין בדקות ספורות וכזה יש רק לעשירים בכל בית בעולם האיליסיומי הפנטסי. בלומקמפ גם דואג להציג את האלטרנטיבה הפסימית, שגם דומה בצורה לא מפתיעה שכונות העוני הדרום אפריקאיות מ"מחוז 9" ולפאבלות הברזילאיות, אשר גיבורי הסרט, בחלקן הגדול מכיר באופן אישי.



העולם התחתון, כביכול, שמצייר לנו הבמאי, הוא עלוב למראה ומעלה חלחלה מעתיד שכזה, הוא והטכנולוגיה המתקדמת/עתיקה השוררת בו מזכירים בצורה כמעט מפחידה את העולם של סרטו הקודם של הבמאי וזהו קרדיט חיובי ביותר לסרט. מעבר לכל אותם הדברים מנסה לצייר בלומקמפ את השוני שבין העולמות במרכיבים הסובבים את הסרט, כמו למשל המוזיקה הקצבית והרועשת של העולם שלמטה אל מול המוזיקה הקלאסית האופפת את ה"אליסיום".

התושבים המאכלסים את העולם התחתון הם שחומי עור (חוץ מדיימון, באופן מפתיע) ומלוכלכים, הלובשים בגדי עוני אל מול העולם הסנובי סטי שמעל, אשר שם הלבוש הלבן הוא המנצח. אפילו השפות והניבים בהם משתמשים יושבי החלק התחתון (פורטוגזית, דרום אפריקאית) הם בעלי מבטא ודיבור הבולע את המילים, אל מול הצרפתית הרהוטה השולטת במגזר העשירים בחלק העליון. ההתנגשות הסופית מגיעה בין הדמויות המרכזיות בסרט, כאשר דיימון, המייצג את הטוב בסרט הוא גיבור רגשי, איש פשוט ופושע לשעבר, אליו חוברת אליס בראגה, אהבת ילדות ואישה פשוטה שרוצה רק לשמור על בריאות ביתה השברירית.

מולם מתמודדים דמויותיהן של ג'ודי פוסטר המכאנית, וויליאם פיצ'נר הסנוב ושרלטו קופלי המופרע וחסר המעצורים שמייצרים דמויות שכיף לשנוא.
מה שבלומקמפ ניסה לצייר, מצליח בצורה פנטסטית. אין הרבה ערך מוסף לרעיון הדי ברור שאליו חותר הסרט, המאבק בין הטובים לרעים, בין העשירים קרי וחסרי הלב לבין העניים המרודים והמסכנים.



אך עם זאת, הרעיון כרעיון כללי עובד בצורה נהדרת והשאר עושה את העבודה עם המון קצב גבוה שיש לסרט להציע. הביקורת על ההון והשלטון ברורה, הדיכוי הנובע מאובר כסף בחשבון הבנק על אנשים במינוס עד חוסר כל הוא מובן בהחלט ואין שום נקודה שנראית מעבר למסר המרכזי שמנסה הסרט להעביר. אבל, עם זאת, הוא עושה עבודה פנטסטית ויוצאת דופן בתחומים אחרים, כמו למשל בתחום הוויזואלי ובליהוק הנהדר, שעבורי מלכד מספר כוכבים ברזילאיים שהשפיעו בשניים מהסרטים הגדולים ביותר שיכלה להציע האומה העצומה הזאת; אליס בראגה מ"עיר האלוהים" ו-ואגנר מורה המדהים מ"יחידת עילית" (קפיטן נסימיאנטו, למי שבטעות לא זיהה).



אין חידושים, אין הפתעות וייתכן שבלומקמפ התחיל בנקודה גבוהה מדי לאחיזה והשוואה מבחינה תוכנית, עלילתית וביקורתית, אבל אין ספק שהסרט הנוכחי איננו מאכזב ולו לשנייה ויש בו את כל המרכיבים הנכונים על מנת ליצור סרט מהנה מבחינה מחשבתית ו-וויזואלית.