"אסירים": בכלא האינטימי שלי

בהנחה שלא צפיתם, כמוני, בישראלי המהולל ("מי מפחד מהזאב הרע?"), אבל קראתם עליו פה ושם, תוכלו להבין עם התקדמות "אסירים" את קווי הדמיון הרעיוניים, אם כי לא הז'אנריים בסיכומו של דבר. ועכשיו ננתק את עצמנו לכמה רגעים מההשוואות הפרובינציאליות שלנו, הישראלים לסרט שמתהדר בבמאי זר, מועמד לאוסקר, שביים סרט דגול שהיה מועמד לאותו האוסקר וליהק לסרטו זוכי ומועמדי אוסקר בפני עצמם ונעבור לדבר על מה שיצא לו מבין שתי הידיים בסופו של דבר והאמת, לא פחות מיצירת מופת אינטליגנטית ומהוקצעת.

הסיפור, למי שלא מכיר, הוא על שתי משפחות שבנותיהן הצעירות משחקות בערב חג המולד בחוץ, נחטפות ומשם מתחיל המרדף הגדול של תושבי העיר, המשטרה והמשפחות עצמן אחרי שביבי תקווה למציאת הבנות. הסרט חובק בתוכו מספר גדול של דמויות, שרובן הגדול אכן ראוי לשם הסרט הגנרי הזה. הדרמה המשפחתית אורזת בתוכה מערכות יחסים פשוטות למדי במשפחה אחת ומורכבות ביותר במשפחה השנייה, כאשר שתי המשפחות שותפות לגורל דומה וההתנהלות של כל אחת מהן היא שונה בתכליתה מהשנייה.



המשפחה הראשונה, הדוברים, בראשות יו ג'קמן ומריה בלו, מתרסקת ומתמוטטת לחלוטין, כאשר רק האב הפטריארך מנסה להציג חזות קשוחה ובלתי שבירה במעטה האמונה החזקה ודרך החיים שהוא מתווה לעצמו, של להיות מוכן לכל בכל שלב אפשרי. ובכן, אותה הדרך עולה על שרטון וכל דבר אפשרי משתבש במהלכה עד לסיום השנוי במחלוקת ומעורר המחשבות. האם מאבדת את הצפון ואילו הבן מאבד כיוון ללא יד הורית מכוונת מצד שני הוריו הלא מתפקדים.

לעומת זאת, המשפחה השנייה נראית כמונהגת על ידי האם (ויולה דיוויס), יותר מאשר האב (טרנס האוורד), מאזן הכוחות די דומה והבת הנותרת שותפת גורל לבן גילה (הבן של המשפחה המקבילה) ומרגישה את אוזלת ידם של הוריה והייאוש האוחז בהם למרות שהם נותרים ברבע שפיות זמנית.



הצד השני של המתרס מוביל אותנו לכיוונו של בלש משטרה מוצלח (ג'ילנהול) שמשמש בתור מוביל החקירה של הבנות והוא, בעצם, צייד החשודים, כאשר החשוד הראשון שמשתחרר מבין ידיו עקב אוזלת ידה של המשטרה נתפס כאשם על ידי המשפחות שבהמשך ינסו את מזלם מולו. כל הסיפורים מתאחדים לכדי דרמה מותחת, מורטת עצבים ומרטיטת לבבות, אשר מטלטלת כל בעל רגש או סתם הורה שלא מסוגל לתפוס אפילו את הגהנום שעובר על משפחה ממוצעת בעיתות משבר שכאלו.

הבמאי המצוין דני וילנב שביים יצירת מופת אחת לפני כן (Incendies), מושך בחוטי הסרט ומצליח למתוח תסריט ועלילה מצוינת על פני שעתיים וחצי שלא משעממות ולו לשנייה בודדת, משחק עם הז'אנר הדרמטי ומוסיף לו את ההתנגשות עם מתח מורט עצבים שכולל טוויסטים ולא מעט רמזים חבויים בתוך הפרטים הקטנים בסרט. שילוב של צילום נהדר, רעיון פנטסטי, גם אם לא חדשני ומשחק מהפנט של כל השחקנים מוציא את הבמאי האלמוני, יחסית, למסדרונות הארוכים של הוליווד הנוצצת והוא עושה זאת בענק.

ג'קמן מופתי, מטלטל ומשכנע בכל הנדת שפה (והוא מניד) ובכל טונציה, כנראה שאני לא הראשון ולא האחרון שיאמר את זה, אבל זה המשחק המשובח שלו אי פעם ופשוט מדהים לראות את וולברין לפני פחות משבוע ואז לראות את הבן אדם הזה, שחוסר השליטה, איבוד העשתונות והייאוש שקורן ממנו יכול להזכיר במשהו את וולברין הזועם והכול כך בטוח בעצמו.



ג'ילנהול, אמנם, מעט חוסה בצילו של ג'קמן, אבל...איזה משחק, איזו הופעה, בלש מכורסם מבפנים, שכל חייו הם העבודה במשטרה והמצמוץ הבלתי נפסק פשוט שובה ומעיד על האנושיות שבתוך הקשיחות והמגניבות המקועקעת שבדמות החתיך הקול הזה, שבסופו של דבר מאבד את זה בסיטואציה רגישה מאוד.

הקרב, ראש בראש בין השניים הוא אחד מהמרתקים שנראו על מסכי הקולנוע או הטלוויזיה בשנים האחרונות, כאשר שניהם מנסים לשרת את אותה המטרה עם אג'נדות ועם עכבות שונות. הם טובים במהותם ופה מגיע האבל...אבל בעוד האחד הוא איש מאמין ובעל עקרונות ונבחן על ידי האל ותוצאות הבחינה, בתוך האריזה המהודקת לפני הצופים.. השני הוא איש שזנח את כל עקרונות הדת ושנאתו כלפיה וכלפי מייצגיה לא מוסתרת.

השם השלישי שראוי לדבר עליו הוא מפתיע (או שלא) באופן מסוים והוא פול דנו, האיש שאת פריצתו להוליווד, כנראה, עשה בסרט "איזה מן שכנה" בצוותא עם אמיל הירש, שהיה נראה שמשם יפתח דהירה קדימה, אבל דנו עקף אותו בסיבוב ונראה שהוא לוקח תפקידים קשים ביותר לביצוע ובוחר אותם עם פינצטה, כאשר מאחוריו הופעה מטלטלת בתור הנער/כומר ב"זה ייגמר בדם" האדיר והוא, אמנם, בתפקיד הרבה יותר קטן, אבל פשוט טוב.



מליסה ליאו, עם אוסקר מאחוריה, לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, אבל עדיין היא עשתה זאת שוב ופוצצה את המסך ברגעי החסד הקטנים שהיו לה עם תפקיד מצוין ומקפיא דם ומאחוריהם השתרכו האוורד בתפקיד די מסמורטט מאחוריה גבה של ויולה דיוויס ומאחורי כולם מריה בלו עם תפקיד הזוי ולא רע בכלל. שם הסרט אוסר דמויות רבות במצבים פיזיים ומטא פיזיים, כאשר ישנם אסורים שרק זקוקים למפתח גשמי על מנת לשחרר מהכבלים או מהדלת שחוסמת את דרכם לחופש ואילו אסירים אחרים כבר טובעים שנים בתוך הכלא שיצר להם המוח האנושי המופלא.

האסירים, שהם הדמיות הראשיות על הפוסטר של הסרט, הם פשוט במצב ספציפי ובמלחמה בינם לבין עצמם ובינם לבין האל, כאשר דמותו של ג'קמן מחפשת את התשובה הנכונה למציאת ביתו ולדרך במסגרתה הוא מוכן למוצאה ואילו דמותו של ג'ילנהול מחפש את החיים הנורמטיביים שישיבו אותו למסלול שפוי, תחת המעטה של השם לוקי, שנחשב ל"ישות הממלאת את תפקיד התכסיסן הערמומי, העובר על חוקי הטבע ועל כללי ההתנהגות המקובלים" (כה אמרה וויקיפדיה) ונראה שהיחיד שהוא מצליח להכעיס במעבר על חוק כלשהו הוא המפקד של התחנה שלו וזו היא מערכת היחסים המשמעותית בחייו.



הסרט בוחן את הגבולות הדקים שבין אמונה חזקה לבין הגורמים המחלישים אותה ואין דרך כמבחן איוב על מנת לבחון את אמונותיו החזקות של הנוצרי הטוב. הכול בחסות אווירה דרמטית העוברת דרך מסך מתח וגובלת בטירוף כללי, שניבט לא פעם מעיניו המוטרפות של ג'קמן, שפשוט סוער בכל שלב שעובר בסרט יותר ויותר. יצירת מופת מורכבת שדנה בנושאים עמוקים ועושה זאת בצורה מצוינת, אמנם כמות הטוויסטים מספיקה לסרט מתח מז'אנר שונה לגמרי, אבל אחרי הכול מדובר בסרט שמצדיק כל דקה ממנו וגם מצליח לשמר את המתח והציפייה בכל מהלכו. אין ספק שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה והוא מועמד ראוי למגוון האוסקרים שיחולקו בהמשכה.