"האשליה": קוסמים וגנבים

כאשר שהסרט יצא לקולנוע הוא קיבל באז מסוים ואפילו הגדירו אותו לא פעם ולא פעמיים "ההוא עם הקוסמים ששודדים בנקים.." או משהו בסגנון ולא היה צופה אחד או מבקר שלא יישר קו עם היותו של הסרט קונצנזוס בשתי נקודות ספציפיות; הוא ללא ספק סרט מצוין, שובה במהלך תשעים וחמישה אחוז מהווייתו. הסוף הורס את הסרט בכמה אופנים ושכל אחד יבחר את הזווית שלו.

ואז אני מגיע לצפות בסרט, רק בשביל לגלות שיש בעיה טכנית עם הצפייה בו. אין טעם לפרט, מלבד העובדה ששלושת רבעי השעה הראשונה של הסרט הייתה מהנה מאוד ונחרטה בצורה כל כך חזקה שגם לאחר שלושה חודשים, שהסרט נקבר תחת ערימת חדשים ורבים שנצפו אחריו, עדיין זכרתי את העלילה בצורה די ברורה וכמעט לא הייתי צריך השלמות של שמות וכיווני עלילה. הסרט מסתיים בסופו של דבר ובתור אחד שלא מצליח לנחש דרך קבע את הטוויסט או נוטה לפספס את התחכום מאחורי הרעיון המרכזי, מצאתי את עצמי משתומם אל מול הסיום ומנסה להחליט אם הוא טוב ליהודים או רע.



בסופו של דבר, הבנתי שהסוף היה, אכן, די סתמי וניסה פשוט לתת את מה שכולם ציפו, ההפתעה, הכאילו לא צפויה, לסרט קוסמים. אצל יו ג'קמן וכריסטיאן בייל זה עבד בצורה כמעט מושלמת, עם קורטוב של בדיונות וסיומת מוחצת לסרט על יריבות עקובה מדם בין שני יריבים קוסמים שמנסים לכבוש את הקהל ומוכנים לשלם על כך מחיר שלם. פה נזרקים מיתוסים רבים ומייקל קיין שוב מגלם דמות משנית בסרט בו השליפות המהירות של הקוסמים הן ההצגה המרכזית, רק שפה הוא קצת פחות חשוב וקצת פחות משפיע.



חוץ ממייקל קיין הנהדר, נמצא צוות שבאמת משדרג ומשרת נכונה את הסרט ואת עצם היותו כזה שמתעסק בקוסמים, כאשר הרעיון המרכזי הוא זריזות. בין אם זריזות ידיים, דיבור או פעולה ומי שצריך להיות יותר מהאחרים עושה זאת בצורה הנכונה. הצילום והעריכה של הסרט מתאימים את עצמם לקצב המהיר של הפעולות ושל האשלייה שמנסה להינטע בליבם של הצופים, הזוויות מבלבלות ולוקחות אותנו למונסון שמטלטל מצד לצד ורק התוצאה הסופית לא מצליחה לסחרר מכיוון שהיא אכן מרגישה די סתמית יחסית לקצב האירועים המטורף שהסרט שופך.

ג'סי אייזנברג מתאמן בצוקרברג הקוסם, חנון שבא לך לחנוק עם דיבור מהיר ולוגיקה בריאה של תוכנה מהטובות שיצא לדור שלנו להציע, הוא לא מפגין גיוון מהתפקיד שהקנה לו מועמדות לאוסקר, אבל אנחנו יודעים שיש לו יותר מזה. וודי הוא וודי, בכל תפקיד שבו הוא מופיע הוא התוסף, האקסטרה שכולם אוהבים לראות ולשמוע, הוא מציק ולא בא לך שיזוז מילימטר, הוא נודניק עם קסם שקשה למצוא בהוליווד. איילה פישר היא יפה, קומפקטית ונשואה לסשה ברון כהן, אלו היתרונות שמחפים על משחק בנאלי ובינוני, בדרך כלל. סתם שחקנית וחמודה למדי, אבל לא מצליחה להניע את הדמות שלה יותר מדי. ולבסוף דייב פרנקו, דמות שולית למדי שנחשפתי אליו בכלל ב"סקראבס" ורק אחרי כמה זמן נפל לי האסימון שהוא אח של...איננו שחקן רע ויכול להיות יותר טוב, אבל גם נכנס לתפקיד השוליה של השוליות.



מארק רופאלו הוא פרווה מהפרווים הדגולים שיש להוליווד להציע לצופיה בשנים האחרונות, יש לו קסם וחינניות, אבל הוא אף לא מצליח להותיר רושם עז, כמעט באף תפקיד שהוא מבצע וגם הפעם אין לו תצוגת משחק שמפילה מישהו מהכסא. וכאילו רצו לאזן את הבחור, שלחו לו את הפלפל הצרפתי, מלאני לורן (אורווואה שושנה לנצח ירדוף אותה), שלא ראיתי ולו תרומה קטנה ביותר של התפקיד שלה לקידום העלילה או מבחינת משחק יוצא דופן.

פרימן הקשיש נזרק ביחד עם ידידו הבריטי על מנת להוות מיני נמסיס לקבוצת הקוסמים, שהולכת והופכת להיות מן חבורת רובין הוד עבור קהל צופיהם ומנסים לנכס מהעשירים אל כיוון חסרי המזל שבקהל הצופים. בשלבים מסוימים העלילה כבר כל כך מבולבלת וחסרת היגיון פנימי ואחידות שאתה פשוט מחכה שהסרט יסתיים והנה זה קורה, הוא נגמר בקול ענות חלושה והמסך יורד על משהו שיכול היה להיות הרבה יותר טוב מסתם סרט קוסמים (ושודדים).