"וולברין": מי מפחד מהזאבון?

וולברין חוזר ובערך באותו גודל שהוא עזב הוא משיב את עצמו לחיים על כל סוגי המסכים ומוכיח שבשביל להוציא צלע ספין אוף מוצלחת מהגוף החסון של המוטאנטים למשפחת אקס-מן, צריך קצת יותר משמות המוטאנטים, אלא גם עלילה שתהיה עוגן חזק והיקפי לשם הגיבור המרכזי ולעלילות המלוות אותו.

הסרט הראשון,הנושא את השם ובכיכובו של וולברין, היה מן סיפור המקור, כיצד הוא התהווה ומבחינת נקודת ציון עלילתית וכרונולוגית הוא נמצא וקורה בתקופה שלפני טרילוגיית האקס-מן, הפעם הסרט ממשיך את העידן שאחרי תום טרילוגיית האקס מן וממצב את עצמו כאחרון ביותר במפת סרטי האקס-מן.



הבעיה המרכזית של הסרט הזה נושאת בקרבה גם את אחד היתרונות שלו והדבר מתחלק כבר בין סוגי המעריצים: מעריצי האקשן וסדרת האנימציה אל מול מעריצי הדרמה והרצון להרצין, לנבור ולחטט בתוך נפש הגיבור שסוף סוף מצליח להיפצע בשני האגפים המרכזיים; הפיזי והמנטאלי/רגשי/נפ� �י.

יו ג'קמן נכנס פעם נוספת אל תוך עורו של הוולברין ומציג שוב את החיטוב הבלתי אפשרי שמראה איך כל טיפת שריר יכולה לעבור מסך וכל פעולה פיזית שלו מבליטה את שריריו המשורגים ואת יתרונותיו על שארית בני האנוש של ישנים במכון כושר. למרות כל אותם היתרונות הפיזיים, הסרט הזה מגיע בסימן משולש נשי שלוקח את הפיקוד מעל ראשו, מאחוריו ומצדדיו של הגיבור הראשי, כאשר הוא מעורב עם שלוש נשים ועוד רוח של אחת:



הראשונה היא זו שבעצם מניעה את העלילה עבורו ומנווטת אותו בשם המאסטר שלה לכיוון יפן, בהמשך היא תהפוך את תפקידי המגדר ותשמש לו כשומרת ראש, אבל לא כזו שעדיין לא זקוקה לו באופן מסוים ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים של מעין אב ובת, או אח ואחות התלויים זה בזו. הדמות מייצגת נדבכים וצדדים באישיותו של וולברין, מגן, דואג, אכפתי ולוחם הצדק שהוא.

הדמות הנשית השנייה, שוב דמות דומיננטית, המשמשת בתור זו ששואבת את כוחותיו המיוחדים ובכך מציגה אותו כפגיע, אנושי וחושפת אותו לעולם של כאב פיזי שלא מתרפא בשניות ונמשך גם קצת הרבה מעבר לכך, היא הצד החייתי בתוכו של וולברין, הצד המוטאנטי הטהור שמשתמש ביתרונותיו על מנת להיות דומיננטי על אויביו.



השלישית היא הצד הרגיש של וולברין, המאהב. היא האישה החדשה שעליה הוא רוצה להגן מכל מפגע והיא תלותית בו וזקוקה לו, בסופו של דבר הוא גם תלוי בה וזקוק לה ולאחותה הלא ביולוגית שמוזכרת בתור הדמות הראשונה המלאך השומר. את כל הדמויות ביחד ואת כל תפקידי הנשים יצקו אל תוך יישות אחת, אנושית מאוד, אבל מבוססת זיכרון בלבד והיא דמותה של ג'ין גריי ז"ל שייצגה את כל אותם הצדדים באישיותו של וולברין וגם מחזיקה תפקיד כפול כאשר היא מביאה כל אחד מהתפקידים הנשיים בזעיר אנפין.

הסרט הזה מציג את כל אותם היחסים האמביוולנטיים של וולברין עם נשים, אשר משתלטות על הסרט וכל אחת מייצגת צד בוולברין, כאמור.
כאשר סוף סוף אחד הצדדים מבליט את אנושיותו ואת פגיעותו והדבר בא לידי ביטוי בעובדה שהוא איננו מחוסן מפגיעות פיזיות, אבל כמובן שבסופו של דבר אי אפשר בלי הצד המאצ'ואיסטי הרגיל שמבליט את עליונותו של הזאבון על שאר אויביו ועל המין השני.



כמו כן, תפנית נוספת שהסרט מקבל על שאר סרטי האקס-מן היא היעדר שפה נקייה והתמימות היחסית שאפיינה את הקו התוכני של מרבית סרטי הסדרה, שהרגישה יותר ידידותית לילדים. האלימות מתפרצת בצורה הרבה פחות מטושטשת. שטף הקללות שיוצאות מפיו של וולברין לא מזכיר את הסדרה המצוירת שכולנו גדלנו עליה וזירות הקרב מטפטפות דם בעלייה ניכרת אל מול הסרטים הקודמים ובכלל.

נקודה מעניינת ונוספת למחשבה, היא אפשרות הבחירה הניתנת לוולברין והעובדה שהוא מקבל אפשרות לוויתור על כוחו מרצון, הבחירה חופשית על השתייכות לקבוצת מוטאנטים עולה על הפרק ומכניסה עומקים שלא נידונים מספיק בסרט, כאשר אל מול אותה הבחירה החופשית עומדת העובדה, שבסופו של דבר, הוא זקוק לכוחותיו על מנת לעמוד במשימותיו כחייל, אשר כך הוא מגדיר את עצמו בסופו של יום.



הסרט מאבחן את דמותו של וולברין ומעלה נקודות רבות שנוגעות לא נוגעות בנושאים קצת יותר עמוקים ממוטאנט עם להבים שיוצאים מידיו, הוא סרט על נאמנות עיוורת. סרט על בחירות ועל מערכות יחסים שמנסות להגדיר מחדש את מאזן הכוחות בין שני המגדרים. בסופו של דבר הוא נופל למלכודת של בנאליות תוכנית מבחינה עלילתית בתור סרט שאמור להיות קומיקסי קליל גרידא וכאמור לא נוגע בצורה עמוקה הרבה יותר בנקודות המהותיות שהוא מעלה.

בתור מכלול ומארז המוגש לצופה הוא מעניין, כיפי וכמובן טומן בחובו קריצה ורמיזה לסרט ההמשך שיגיע מתי שהוא ולא מעז לחתום את אחת הסדרות העמוסות ביותר, בעיקר בזמנים שבהם גיבורים על אנושיים מככבים במדיום הקולנועי.