"סופרמן: איש הפלדה"; פלדת אל חלד

סופרמן, שבמהלך הסרט החדש "איש הפלדה", כמעט לא מוזכר בתור סופרמן וממעט להיחשף בתור אותו סופר גיבור, למעט השליש המסיים והמפוצץ, ולא רוצה בכלל שיכירו אותו בתור סופר גיבור. האקספוזיציה של "איש הפלדה" חושפת אותנו למערבולת של סיפורים שנשזרים זה בתוך זה ומספרים מספר נקודות פתיחה, כאשר הראשונה ויוצאת הדופן בהן היא סיפורו של קריפטון הקורס, עם אבא ראסל ואמא איילת שנמצאים בכוכב פרה היסטורי ואמא איילת ממליטה את הגיבור הבא של העולם החופשי.

הסיפור הבא אחריו כולל נושא מצוין שלא הועמק דיו בסדרת סרטי סופרמן, כאשר ילדותו ונעוריו מתגוללים במספר סיקוונסים והוא מוצג כילד חריג שלא משתלב עם שאר ילדי בית הספר ואפילו מבצע מספר פעולות הרואיות בהיחבא (או בניסיון להתחבא). בין לבין הוא גם מתואר בתור נווד שמסתובב ברחבי ארצות הברית של אמריקה בניסיון למצוא מקום שקט שבו הוא ישתלב מבלי הצורך להציל כל הזמן ולהמשיך לעקור ולנדוד.

הסיפור השלישי נשזר עם סיפורה של לואיס ליין ושם בעצם מתחילה מערכת היחסים המורכבת (לעתיד) בין השניים, כמו כן באותה הנקודה ואפילו קצת לפני מתפספסת לה עלילת גילויו של קאל-אל את מקורותיו בבניית מפקדתו מגביש הקריפטונייט (שלא כל כך מוזכר או נראה בסרט הנוכחי).



הניסיון של הסרט להרצין את הסדרה באותו תהליך שעבר באטמן, כמובן, כולל שינויים קוסמטיים ואף מעבר, לעלילה המרכזית ובכך מתפספסות נקודות שכן היינו רוצים לראות (אותם וותיקי סדרת סרטי סופרמן של שנות השבעים ומעלה).

סיכום ביניים; פתיחה די מבולבלת, כוכב הלכת המושמד, שנראה כבשל להשמדה עקב קיומם של דינוזאורים (עדיין) בתור חיות מחמד ואמצעי תעופה רלוונטיים ושילוב עלילות ילדות בבגרות, וחוסר ההבנה מתי מתחיל הסרט עצמו ובאיזה שלב הוא נכנס למסלול טייס אוטומטי מעיבים מעט על הסיפתח האינטנסיבי.

הגענו לסיפור עצמו וללב ליבו של האקשן כאשר הדוד זוד מחפש את קאל-אל, דבר שייאלץ אותו להיחשף לציבור, בחליפה חדשה ומגניבה יותר, שכוללת צבעים כהים יותר וחסרה זוג תחתונים (שכנראה נותרו להם מתחת לחליפה סוף סוף) ואינה זועקת "אמריקה" בכל כוחה. לאחר הניסיונות לשוות רצינות תהומית ועומק לגיבור בתחתונים (לשעבר) וגלימה (בהווה) המסלול מקבל את הכיוון הבנאלי של תחילת היריבות שתביא לסופם של מבנים רבים כחול אשר על שפת הים ובכך מקבל הסרט את הפיתול האחרון בחזרה לכיוון המקורי ממנו הוא נברא.



הכול נראה בהשראת ובצלמם ובדמותם של כל סרטי הקיץ שהבטיחו וקיימו מלאי אפקטים, הרס וחורבן בלתי נתפסים על מוח אנושי. אני לא יכול להתכחש לעובדה שזה היה, לא פחות, ממרשים ועוצר נשימה לפרקים, אבל כנראה שזה הגיל או ההמאסה של סרטי הקיץ בתכנים הללו שגרמו לי להתגעגע לחלק העלילתי הטוב ביותר שהיה עם האבא הארצי של קלארק הצעיר, אבא קנט (ק.קוסטנר).

במידה מסוימת, אבא קוסטנר הזכיר לי מאוד את הארי מורגן, אביהם המיתולוגי של דקסטר ודברה מורגן. הוא אותו אחד שמופיע כזיכרון תודעתי (דווקא כמו אבא ראסל) המתפקד בתור דמות לכל דבר ועניין וזה שמכוון את דרכו של דקסטר במסע הרציחות האינסופי שלו. הליווי של האבא הארצי והרצון שלו לטשטש את דמותו החריגה של בנו ולהסוות את יתרונו על החברה פשוט היה מקביל להדהים, עד שאי אפשר שלא לחשוב שמישהו נעזר פה בסדרה על הרוצח הסדרתי האהוב ביותר של ארה"ב על מנת לשאוב רעיונות לבנייה של חלק מהעלילה.

האב המאמץ (שוב הארי, לעזאזל) מגן על בנו המאומץ ועל הסוד אותו הוא נושא גם במחיר כבד שיעיב על כל שארית חייו של הבן ופה אפילו נמצאים קווים מקבילים לדודו של ספיידי עם משפטי המחץ ונראה שדמויות מתות בעלות סמכות ואחריות עושות את העבודה נהדר גם לאחר מותן.



ובכן, השילוב של שני האבות (הקריפטוני והארץ קנזסי) מהווה את ההקבלה המושלמת להארי מדקסטר, כאשר כל כוחותיהם מגויסים על מנת ללוות את קאל/קלארק הצעיר עד לשלבים מבוגרים יותר בחייו, לעזור לו לקבל החלטות ולפעול בכל שלב שצריך. הנרי קאביל הוא סופרמן לא רע בכלל, המציאות החדשה והרצינית יותר לא נותנת לו הזדמנות להפגין משחק קומי מכיוון שלא בכך עוסק הסרט ובעצם סותם הסרט את הגולל על סרקאזם, תמימות וסימנים לילדותיות שהיו מצויים בשפע בסדרה הישנה של סרטי סופרמן. איימי אדאמס היא טובה בכל מה שהיא משתתפת בו, להיות לואיס ליין הולם אותה קצת פחות מכיוון שלואיס ליין הזו היא לא בהכרח זאת שהכרנו מסרטי סופרמן הקודמים ולכן החוקים משתנים, ככה שאנחנו מסתפקים בהופעה הנהדרת והרגילה שלה בסרטי קולנוע ובכך שהיא הופכת לפעילה יותר בעלילת הסרט, משפיעה, משנת כיוון עלילה ולא רק מהווה עיתונאית מחמד שתלויה על כתפו של סופרמן למרות ניסיונותיה להראות כה קשוחה.



את תפקידי ההורים שורדים שני נציגים (קריפטוני וארצי) בבחינת מבחן הזמן;
כאשר איילת זורר מתאדה לאחר 20 הדקות הראשונות (ואינה מאיישת את כולן) ואילו קווין קוסטנר (בעל תפקיד משמעותי יותר בבניית העלילה) מבליח לדקות מועטות מדי פעם בחלקים שונים של העלילה בתור פלאש בק הפועל להבנת דמותו של קלארק הצעיר ומעלה. נציגי ההורים ששורדים מכל כוכב והמנצחים במבחן הזמן הם: אמא מאדמת כדור הארץ, בגילומה של דיאן ליין שמופיעה בתפקיד לא רע ואבא קריפטון בכיכובו של ראסל קרואו בתפקיד בנאלי למדי.

מייקל שאנון הוא הנבל החזק שפועל ע"פ עקרונות נאמנות למולדת ומאלץ את סופרמן לבחור בין שני העמים ושתי התרבויות (שהתכלתה וזאת שמרומזת להתכלות) ומציב בפניו אתגר מוסרי כפול. שאנון הוא שחקן נפלא בכלל ונבל נהדר, כמה שאפשר להיות נהדר בתור מנוול אמיתי.
בכל תפקיד שכזה בו הוא נקלט ויכולותיו אפילו לא מנוצלות כראוי, כאשר משפטים סתמיים ובנאליים מופרחים מכיוון הפה שלו על מנת להבהיר כמה הוא רשע (ולא מוסרי במידה שבה הוא רוצה להיות).



מתווספים אליהם עוד שמות כמו כריסטופר מלוני (קלר האגדי מ"אוז") בתור קולונל כלשהו ולורנס פישבורן בתור עורך העיתון, פרי ווייט (איזה ווייט ואיזה נעליים), כל אחד תורם את השורות שלו ונשכח בין ערימות והררי ההריסות שמותיר המאבק בין קאל (סופרמן) וזוד (סופר נבל) ברחבי העיר.
בסך הכול הסרט הזה הוא המשך ראוי ולא רע לסדרה שהעמיד כריסטופר ריב במהלך סוף שנות השבעים והלאה, הוא היווה הכנה לא רעה להמשכונים שייעשו בהשראתו ועבורו ("איש הפלדה 2" ו"באטמן נגד סופרמן" וכדומה),אך הוא חסר את לקס לות'ר ואת הרוע הציני והמבדר שהוא סיפק בתור נבל ובתור קווים מנחים לסרט.

סופרמן הרציני מגיע עם לב גדול, הרס גדול ושאיפות ענק להיות סרט טוב מאוד, אבל לא מעבר לזה וההשוואה והרצון להידמות לבאטמנים החדשים תוקע לו קיר בטון ענק בפנים ושולח אותו להמשיך לנסות להרצין ולהעמיק עד לפעם הבאה שבה הוא יעטר את המסכים שלנו.