"הפרש הבודד": בודד במערכה

היה היה במאי הוליוודי בשם גור ורבינסקי, יום אחד (לפני עשור וקצת, בערך) פגש הלה אדם מוזר שיער ואישיות והניצוצות עפו. לאדם המוזר אותו פגש הגור קראו ג'וני או כפי שאהב לקרוא לו, מיסייה דפ.

אף אחד מהפרטים דלעיל אינם נכונים מלבד העובדה שכאשר ג'וני דפ וגור וורבינסקי נפגשים הניצוצות עפים באוויר ויוצא להיט קיץ, לגבי איכותו של אותו הלהיט זו כבר שאלה של פרשנות. בעברי הלא רחוק, מושא ההערצה מספר אחד מבחינת קולנוע היה ג'ים קארי, אבא ואימא הבטיחו שאתבגר הוא לא יישאר והם צדקו חלקית, הוא עדיין נשאר בתור שחקן הוליוודי (פחות רציני ומוצלח ממה שקיוויתי) והסרטים שלו נשארו אצלי חקוקים בלב ובכליות.

סרטיו של ג'ים קארי היו מלאי קריצות ואיזכורים של סרטי וסדרות עבר שהוא כנראה העריץ ואני הייתי ילד ששומע לראשונה את המילים "קימוסאבי" ו"היי, הו סילבר...אוויי" דרך הסרטים של קארי ולא דרך המקור עצמו, היום הגיעו כל התהיות לקיצן וסוף סוף למדתי את המשמעות והמקור האמיתי והמקורי של אותם ביטויים.



לעולם לא הכרתי את הפרש הבודד ולא צפיתי בפרק אחד בסדרה, לכן הגעתי כמעט דף חלק לצפייה בסרט, הכמעט נובע מהעובדה שכבר הספיקו לטנף את הסרט תחת כל עץ רענן ותחת כל אבן במדבר. קיבלתי מערבון סמי חדשני ושני גיבורים לא גיבורים שמנסים להיות אותם הגיבורים מהלך סרט שלם. ג'וני דפ חצה אותי לשניים, כאשר צפיתי בו: מצד אחד הוא תמיד קורע ומצחיק, כאשר הוא מנסה והוא עושה את זה טוב, העוויות הפנים, הקול הנמוך והעמוק והנה ג'ק ספארו עוד שנייה פורץ לו החוצה דרך העורב שעל ראשו של טונטו.

מהצד השני, הוא אכן עשה זאת כבר ארבע פעמים בתור הקפטן השיכור והלא מאיים ומיצה את ארסנל ספארו וזה שהוא נקרא עכשיו טונטו (בסרט של וורבינסקי) לא מצליח לבלבל אותנו יותר מדי. ארמי האמר, בעל השם הלוחמני, אינו מעיד ולא במיליליטר על משהו משמו המקורי בתור הגיבור של הסרט, הוא פאתטי ואינו מאמין בלחימה עם נשק באויביו, עד שהוא נתקל בהפתעה העולמית שהחוק איננו באמת החוק והוא לבדו כנגד כולם.



הוא דמות שלא מצליחה להתפתח במהלך הסרט בצורה אמינה ועושה קפיצה גדולה מדי שאיננה תחת אורכו המוגזם של הסרט מלוזר לווינר מדהים, שבתווך מה שמחזיק אותו בחיים הוא המזל האבסורדי שמוענק לו מאת אל מסוים. אני חושב שלסרטים בעלי שם ותפקיד מחייב צריך לקחת שחקנים מוכחים הרבה יותר על מנת למכור את הסרט בצורה טובה יותר ובינתיים רבים מהם מתגלים ככוכבים בעיכוב או פוטנציאל שלא יתגשם יותר מדי. הלנה בונהאם קרטר מזכירה את דמותה של צ'רי דרלינג מ-Death Proof של רודריגז ומשתתפת בסרט בערך עשר דקות, מה שמקנה לה מקום של כבוד בפוסטר הסרט (ולא ברור למה).



טום ווילקינסון גורם לי לאהוב אותו בכל פעם מחדש מכיוון שאני שונא אותו יותר ויותר בדמויות אותן הוא מגלם, האיש אומן והוא פשוט נהנה מתפקידים של נבלים מנוולים והפעם הצטרף אליו וויליאם פיצ'נר שכבר למדתי לשנוא ב"נמלטים" הנאלחת. והדובדבן למשולש הרשע מגיע בדמותו של בארי פפר שיש לו פנים למשחק של נבל והוא עושה זאת בהצלחה מרובה בכל פעם מחדש. הסרט מצליח להפיק בידור נהדר בשלבים רבים ממנו ומצליח להשכיח, לעיתים, את חסרונות דמויותיו.

העלילה מתפזרת לכמה וכמה רבדים, כאשר במרכז הסכסוך בין האינדיאנים למתיישבים האמריקאיים והכול בחסות הצבא וכאשר ברקע הסכסוך נבנית מסילת רכבת לרוחבה של המדינה ומוציאה עוד קצת רודפי בצע קטנים כגדולים מחוריהם. הפרש הבודד הוא מערבון שלא לוקח את עצמו ברצינות בחלק ניכר של הסרט וכאשר הוא לוקח את עצמו ברצינות הוא עושה תפניות ז'אנריות חדות, על כן מתקבל מוצר די מבולבל שמנסה לקחת נושאים רציניים ולסתום עימם חריצי עלילה שמוסווים בכל האקשן הזה. בתור סרט קיץ הוא לא רע, לא דומה לקטילות האכזריות של המבקרים וגם לא דומה למה שדמיינתם שחשבתם על סרט קיץ עם ג'וני דפ במרכז (ואולי דווקא כן).



הוא ממשיך את ליין סרטי הקיץ הנוראיים באורכם ומנסה להתיישר עם הרף הלא הגיוני של שעתיים וחצי. אף אחד לא צריך לכלוא אותנו בקולנוע או מול מסך הטלוויזיה, אלא אם מדובר באפוס של ממש, ביצירה מורכבת שדרוש זמן לבנותה או כזאת שהזמן יתמוסס מעצמו בהנאה מרובה. הפרש הבודד לא עונה על אף אחת מהדרישות הללו ועל אף שהוא מהנה, האורך הוא מענה.