"השיר של מריון": זה שיר ישן

קלינט איסטווד כבר עשה זאת בכמה גרסאות אמריקאיות שמנציחות ז'אנר מסוים והלך רוח שהולך וכבה, הרעיון כבר היה מובן ונפרש בעוד ועוד גרסאות לבמאי המזדקן.

הרעיון בסרט שבכיכובם של וונסה רדגרייב וטרנס סטאמפ הוא רעיון זהה לגרסאות ההוליוודיות, רק שבמרכזו צמד קשישים אנגליים עם סוג מעט שונה של הומור ועצב וכך גם הסרט מנסה להציג את עצמו. הסרט לא מחפש רק את הדמעות שלנו, הצופים. הסרט מחפש גם את החיוכים ואת התגובות למיני קיטש בריטי, אשר מציג את הטכניקות הפשוטות והעובדות ביותר של סחיטת הדמעות מסוג עלילה שכזה. כך הופכים מספר שירים עם מסרים אינדיווידואליים לסוחטי הדמעות המרכזיים ומספר שירים אחרים הופכים לבדיחה התורנית שמאזנת את יחס הדמעות מול החיוכים.



הסיפור משלב בתוכו עימותים ומערכות יחסים פשוטות למדי, הכוכב הראשי (להן: סטאמפ) מתמודד עם מספר מערכות יחסים, כאשר כל מערכת יחסים מקלפת צד אחר באישיותו הלא כל כך מורכבת. מצד אחד האנטגוניזם שלו כלפי החברה עצמה ובכלליות כלפי אנשים מתועלת דרך שני צינורות, שהאחד הוא קבוצת השירה של מריון ואילו השני הוא היחס שלו כלפי בנו היחיד.

הניכור שהוא משדר עבור הבן הוא מיקרוקוסמוס עצוב עבור הניכור שלו כלפי אנשים בכלל. משם המעבר לכיוון אשתו, שאליה הוא מתעל את כל אהבתו והיחס החם והאוהב שגם לעיתים נמהל בסרקאזם וציניות מעוררת שאט נפש. מערכת היחסים האחרונה הולכת ונבנית עם מי שמזכירה לו את אשתו בצעירותה והיא המטפחת של כשרון השירה של אשתו והיא הצעירה שמתנדבת במרכז הקשישים וזו שמפיחה בכולם תקווה לשיר וליהנות למרות הגיל המופלג והמגבלות הפיזיות.



אין בשורה חדשה מכיוון התפתחות העלילה, הלב הקריר הולך ומפשיר ואפילו מתברר שיודע לשיר, יש בי צדדים שמיד הלכו לכיוון הקיטש, אבל הסרט עשוי בצורה כל כך נוגעת ללב שאי אפשר שלא להיות מוקסם מהכיוון החיובי ההולך ומתפשט לאורכו ולרוחבו של הסרט. שנה, לפני כן (ואצלי, לפני כחודש) יצא סרט נוסף העוסק בזקנה וברצון להפיח חיים, גם כאשר לכולם הם נראים די גמורים, כאשר סגל זקן ונרחב הטיס את עצמו להודו על מנת להתחיל את בית האבות בבית מלון ב"מלון מריגולד האקזוטי".

הבריטים כיכבו והחיוכים שלטו, כאשר הם מנסים לראות את הזקנה בכיוון אופטימי וקיטשי למדי. הסרט הנוכחי לוקח צעד אחד קדימה מבחינת עיסוק במוות ובצד הקשה יותר של הזקנה, כאשר הוא עדיין מפחד לגעת באופן בוטה ופולשני יותר בנושאים ובמקרים הכאובים. אולי הסרט הבא על זקנים ייקח צעד נוסף קדימה ויציג מלודרמה בריטית איכותית פלוס על מנת לסחוט עוד ממכונת הדמעות המשומנת הזאת.



טרנס סטאמפ, כאמור, בתפקיד נהדר, אשר נושא את הסרט על גבו במאת האחוזים ולצידו בתור השלמה איכותית וונסה רדגרייב שפוצעת את הלב כאישה שאיתו, המשלימה והמאזנת. לבסוף גם גמה ארטרטון בתפקיד היפיפייה התורנית, עושה עבודה טובה ומלבבת ומבצעת את תפקידה בתור מסייעת להנעת העלילה.

משחק נהדר ועלילה מצוינת ומלבבת לסרט שלוקח את עצמו אל קו הביניים של בין צער ומציאות לבין צחוק ואופטימיות, הכינו את הממחטות נוסעים לבקר את הסבים והסבתות.