"פסיפיק רים": דוקטור ייגר ומיסטר קאיג'ו

אחרי לבטים והתחבטויות פנימיות החלטתי ש"פסיפיק רים" של הבמאי המוכשר, גיירמו דל טורו, ראוי להתחלק לשני חלקים שניתן לגשת אליהם, כאשר ניגשים לצפות בסרט. החלוקה לפניכם:

הטוב:

הצופה מגיע לסרט מהסוג הזה ויודע בדיוק לקראת מה הוא הולך ואכן...הוא מקבל את זה. במאי שמצטיין בוויזואליות ובדמיון עשיר, מן גרופי שרוף (במידה מסוימת כמו אחד המדענים אותם הוא מציג בסרט) של מפלצות ויצורים בדיוניים, שמקבל תקציב עתק על מנת לשפוך את כל שבראשו החוצה ולמתוח את זה על מסך הקולנוע ולעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
גיירמו דל טורו, בעל עבר עשיר ופילמוגרפיה מפוצצת במיטב יצירות פנטזיה על מגוון סוגיה, מייצר את המלחמה האולטימטיבית שיכולנו לקבל בסבב קרבות בהגרלת משחק וידאו.
הרובוט המשוכלל נגד המפלצת האמפיבית האולטימטיבית. אפילו החלוקה של שני צידי המתרס מחולקת למדרוג סדרות של מפלצות אל מול סדרות הרובוטים.



כל זן מחולק לגדלים שמייצגים ספרות בסדרות וכל זן הולך, משתפר ולומד זה את מגרעותיו של זה.
דל טורו מציג, בהשראת סרטי מפלצות יפניים עתיקים, את המפלצות העצומות ביותר והאימתניות ביותר שנתקלנו בהם בשנים האחרונות בקולנוע, כאלו שרק מצדיקות שימוש בסופר רובוטי על עצומים שמצריכים שני מפעילים שחושבים בצורה דומה והתגובות בינם מתואמות ומסונכרנות עד כדי צורך בקשר משפחתי בלתי שביר שיעשה את הסינכרוניזציה המדוברת כה מוצלחת למען ניצחון המכונה על התפלץ.
האקספוזיציה מכילה (כמו ב"מלחמת העולם Z") את כיווץ תולדות המלחמה בין שני הזנים ובקלות יכלה להפוך לסרט הראשון באורך מלא,בסדרת "פסיפיק רים".
הסרט כל כך מרשים, ענק וגרנדיוזי, שפשוט אי אפשר שלא להשתאות נוכח התוכן הוויזואלי עוצר הנשימה, כל כך הרבה יותר מכל הסרטים בהשראתם נוצר הקונספט המוצג בסרט (לא רואה את "רובוטריקים" ; ממטר, כבר נאמר ואוסיף על זה עוד).
הפערים בין גדול לקטן עצומים, ההבדלים נראים ובולטים לעין וההשמדה ההמונית של ערים עשויה באופן מרשים שגורם לך לשכוח מהעובדה שכל מילימטר שנחרב גובה, כביכול, חיי אדם.



גם ההנאה מקאסט השחקנים, שאף אחד מהם לא נחשב סופר כוכב או שם בולט שמושך קהל, היא ראויה לציון כאשר צ'ארלי הנהאם (שהיה נהדר ב"Green Street Hooligans") ואיידריס אלבה (סטרינגר בל !!!) מובילים את הקאסט ובתווך נדחפים צ'ארלי דיי הקורע (בכל אשר יפנה) וחביבו של דל טורו (ושל כותב שורות אלה), רון פרלמן האלמותי, בתפקידים קטנים אך מכוננים, משל היו תוסף משובח לדלק לתפעול הרובוטים.
הצופה שמגיע לראות את הסרט, מגיע עם רצון וציפייה לראות שני סוגי ישויות שנכנסות למלחמת חורמה עד נפילת הגשר האחרון בעולם ומקבל את זה בענק.
אף אחד לא הולך לקולנוע לראות מלודרמה קורעת לב וסיפור אנושי בתוך סרט על מלחמת הטוב ברע שמיוצגת על ידי מפלצות אמפיביות מול רובוטי ענק, על אף העובדה שהם מונעים על ידי זוג מפעילים אנושיים (וצוות העמל יום וליל על הכשרתם, טכנאי מטוסים לרובוטים).
קיבלנו מה שרצינו, התרשמנו עד מאוד וסיימנו עם טעם מסוים בפה. לשם תיאור הטעם הסופי, נפנה לחלק הבא:

הרע:

בחייאת גיירמו !!! אינפנטיליות, אבל גם לנו יש גבולות. מפלצות חייזריות שמגיחות מהאוקיאנוס שמכיל בתוכו פורטל בלתי סגיר שצריך להניח בתוכו פצצה על מנת לסגור אותו ?! לא נשמע לך דבילי, ממוחזר וכתוש מדי ?
לא ? אז מה עם כל האזכורים והשעתוקים ל: "גודזילה", "היום השלישי", "רובוטריקים" ;, "אוואטר" ודומיהם (אני יכול להמשיך עד מחר) ?
כאילו לקחו את כל קלישאות אותם הסרטים אל תוך מסחטה וסחטו את המיטב שבמיטב הקלישאות ההוליוודיות המעופשות.
אי אפשר שלא להבין את חוסר ניצול כישרונם הקולנועי של איידריס אלבה (סטרינגר "פאקינג" בל !!!) וצ'ארלי הנהאם (שפעם היה אוהד כדורגל בריטי אלים ומוכה גורל) והפיכתם לפלקטים נטולי שורות מתוחכמות או סיפורים מעניינים.
הנהאם נכנס נהדר לנעליו של וורת'ינגטון (זכרונותיי מ"אוואטר") בתור הגיבור השטוח עם טראומת האח התאום בסרט מרשים וויזואלית ולא מותיר ספק, שגם בובת קרטון עם מוטוריקה עדינה הייתה ממלאת את מקומו בצורה פנטסטית.
אלבה בתור הגנרל הקשוח שיורה משפטי צבא (ארה"ב), שנשמעו בעוד 50 סרטי תבנית לפניו, במונוטוניות וגם כאשר הוא עולה לגבוהים הוא נשמע בדיוק כמו שנשמעו עוד מאות לפניו.



צ'ארלי דיי ושותפו למדענות מטורפת נראה, לפרקים, מאולץ ומוגזם מדי ונראה שדל טורו מנסה להסביר לנו בכוח כמה שהוא לא לוקח את עלילת הסרט ברצינות אל מול הוויזואליות המרשימה, שעליה הוא יישען באופן אבסולוטי על מנת לספק הסברים למשקיעים על הכיוון שאליו הלך הכסף.
הסיפורים הלא מעניינים של כל הדמיות והדרמות המשפחתיות, שנשפכות כוודקה בכנס אוליגרכים, נראים מאולצים על מנת לנסות לפתח עלילה ואף אחד לא מצליח לגעת ברגש ולו לשנייה.
הטרגדיות האנושיות שנרקמות בזו אחר זו והפתרונות השווים לכולם, שיגיעו רק בניצחון האנושות על המפלצות, עומדות בגרון כמו שקד מרק בודד שמנסה לעצור את הסחף של המרק ההולך להיבלע.
אנחנו באנו לראות פיצוצים ומכות בין דמויות ענק, אם אתם לא יודעים לספר סיפור בצורה אמינה וטובה, אל תגררו אותו משך שליש מהסר.
הדמויות הענקיות נלחמות במשך זמן רב מדי בחשיכה ובתוך המים, דבר המקשה על הנאה מוחלטת מהססגוניות של כל יצור ורובוט (עדיין הרבה יותר טוב מהרובוטריקים שהתפרקו לרסיסים במלחמת ה-גוג ומגוג הפרטית שלהם).



ולמה לעזאזל לא עשו סרט ראשון במקום אקספוזיציה מכווצת ? אם כבר לבזבז, אז לייצר טרילוגיה מיידית. יש חומרים ביד ועלילה מוכנה לשני סרטים. קדימה, להריץ. תראו את ג'קסון ו"ההוביט". ספר אחד, קצר מטרילוגיית "שר הטבעות", בוודאות, הפך לשווה באורכו מבחינת הצגה על המסך. ככה סוחטים את הלימון עד אונס.
הצופה שהגיע לראות סרט מסוג מפלצות בחייזרים, עדיין מצפה, שבתקופה חמה כמו הקיץ האחרון ינסו לייצר משהו קצת יותר מקורי על מנת שלא ייטבע בים של מכונות נלחמות זו בזו.

הלא נורא:

אם להשוות למקורות וסרטי עבר, הרי ש"פסיפיק רים", בתור סרט שאינו מוגדר כפורץ דרך או מקורי בצורה כלשהי, הוא סרט מרשים, מצוין וכיפי עבור סרט קיץ ועבור חובבי אקשן ומדע בדיוני (מרשים וויזואלית). אם לנסות להישען על תוכנו מבחינה עלילתית, מבחינת דמויות וטקסטים, הרי שאין פה בשורה עבור השואפים לעניין. אני מניח שאם הסרט היה מוקרן לפני עשור או שניים ואפילו לפני שנה, שנתיים הוא היה זוכה להצלחה, בקנה מידה תקופתי, גדולה הרבה יותר מהתקופה הנוכחית בה הוא יצא.
בסופו של דבר הוא סרט קיץ עשוי טוב ומהנה לצופה שמחפש את הבריחה אל עבר הנוסחתיות אליה התרגל בסרטי קיץ בומבסטיים ולכן הוא עושה עבודה טובה למדי בתור אחד שכזה.

והמכוער:



רון פרלמן, כי הוא פשוט נברא ככה.