"עצבניות אש": שוטרות סוטרות

הציפיות שלי לא היו גבוהות מראש, אבל אז ראיתי את הטריילר ואומני הטריילרים הצליחו להכיש אותי בפעם הראשונה (לגבי הסרט הזה, ספציפית), לאחר מכן קראתי קצת ביקורות וחוות דעת וידעתי שאני עשוי לצלול למן גרסה צידית למסיבת הרווקות, אבל החלטתי לתת צ'אנס.
אני עדיין זוכר חסדי ילדות (ונערות) לסנדרה בולוק ומעריך אותה על האוסקר שקפץ לידיה לפני מספר שנים ואת מליסה מקארתי אני סתם מעריך, כי היא מצליחה לנתב את מבנה גופה לכיוון שונה מלעג.

היא מוכשרת והיא מצחיקה והיא יודעת להוציא מעצמה את המקסימום, מעבר ל"ברלדיות" שמסתמכת על שומן בתור דבר מצחיק. היא פשוט שמה את הגוף שלה בתור נושא משני, כאשר היא מצחיקה בשפת הגוף ובשפה בכלל. כאשר הן חברו לכדי שיתוף פעולה, חלוקת התפקידים הייתה ברורה מראש וסנדרה בולוק נכנסה לנעלי הפוצה המעט גברית (ולא מעט מנותחת), אשר דוחה באישיותה את המין הגברי ואילו מליסה מקארתי קיפצה בצעדים קלילים אל תוך הדמות הקומית הגסה והדוחה, הברוטאלית והחזירית שמנצלת וזורקת, שחיה בזוהמה ולא חסה על אף אחד מחשודיה או אפילו על אף אחד מחבריה לעבודה ומשפחתה, כאשר השפה המשתרבבת מפיה טסה במהירות מופרזת.



בעיניי, הצ'אנס והביקורות החיוביות לסרטי נשים שנעשו כבר בתור סרטי גברים הם מוגזמים מעט, כי הרי לא מדובר ברעיון מקורי בתור רעיון. מדובר בהמרה והתמרה של הומור גברי בהומור מתיימר גברי. יש בסרט אפקט חזק מאוד של דריכה על הענבים הגבריות, כאשר שתי הדמויות הן "שוברות ביצים", כל אחת בדרכה שלה.

האחת, מוצלחת ומשפילה את שאר הבלשים בהגיעה לזירת רצח, משפילה את הבלש (מרלון וויאנס) שקולט אותה במקום החדש בקטיעות מרובות ואפילו מסיימת עם גראנד פינאלה (מעורבים בו אשכים, לא ארחיב), אך עם הכול היא עדיין תלויה במפקד שלה כאשר ברצונה להתקדם במעלה הדרגות (במה שנחשב עולם גברי המשטרה) וגם עוברת לפוזת פיתוי (נשית קלאסית) לקראת סיום הסרט, כאשר היא מגלה עניין בגבר שדרכה עליו במרבית ההזדמנויות.

השנייה משפילה כל גבר אפשרי אין פה עניין של דרגות או קרבה, בין אם המפקד של התחנה, בין אם כל עמית משטרתי אחר ובין אם בני משפחה או אחרוני הפושעים. כולם סופגים ממליסה מקארתי, גם הבנות לא יוצאות בזול, אבל זוהי כבר חצי תחרות (סמויה כגלויה) בין הנשים בסרט.



הרצון לפתח ז'אנר נשי מקביל למה שכבר היה בעולם סקסיסטי יותר מוציא המון תוצאות מאולצות שלא כולם ששים לראות, הרבה חלקים באוכלוסיית העולם מעדיף להשאיר התנהגות חזירית ובהמית לגברים ולא לנשים בקולנוע שלהם, אבל הסרט הזה מנסה את הכיוון הפחות פופולארי.

לצערו, הכיוון הזה הפך לאחרונה לפופולארי ופחות מיוחד, מה גם, שכאמור, אין פה חידוש מטמטם ומבריק מסרטי קומדיה אחרים שנעשו ברוח הדברים. אמנם השותפות הן נשים, אחת עם השנייה. לא מדובר בגברים על כל הסוגים שכבר היו: בעלי אופי מוקצן לשני כיוונים מנוגדים או בעלי צבעים שונים, סטאטוסים שונים בחיים וכדומה.

באופי של השתיים אין משהו שלא ראינו (בערימות) בסרטי גברים ולכן יש לשפוט את הסרט, בסופו של דבר, על פי העלילה והתפתחות האירועים והחשוב מכל- על פי רמת הקומדיה. אני חייב לציין שיש סרטים שמגלגלים מצחוק (לא משנה המקוריות עבורי) ויש קטעים שגורמים לבטן לתהגלגל מבפנים בגלל גראפיות יתר ויש כמובן קטעים בנאליים ורגילים שמצליחים להוציא בין גיחוך לבין חיוך, שכך נראה הסרט ברוב שלביו.

המשפחה של בת דמותה של מקארתי מזכירה בשלב מסוים את משפחתם של וולברג ובייל ב"פייטר", רק מוקצנת יותר ואמינה פחות, אבל עדיין די מצחיקה והיא תופסת חלק שלוכד את החלק המשפחתי עבור השתיים, מילדת אומנה לילדה שגדלה בבית מרובה ילדים מהסוג הפשוט ביותר.



הסך הכול הכללי מגיש רצועה באורך מוגזם (כמו רוב הסרטים שיוצאים לאחרונה) של שעתיים שלמות ומלאות של הומור בינוני לפרקים והומור גברי מהול בתוכן של שתי נשים. סנדרה בולוק נוטפת חוסר כריזמה ולא מרגשת באופן, כמעט, מופגן מדי ומליסה מקארתי נשמעת לעיתים קרובות מדי מאולצת בקללותיה ובאלימות שלה, המון הגזמות וכמה קטעים שהם גם מבחילים וגם מצחיקים בו זמנית (הקשית והצוואר נוראי ושופך מצחוק) ובסך הכול סרט לא רע, מבדר ולא יוצא דופן בנוף ההוליוודי הקומי. כנראה שבשביל לייצר קומדיה ראויה לצחוקים שלנו צריך להיות הרבה יותר וולגרי או מעודן ומתוחכם ברמות גבוהות.