"חיי עם ליברצ'ה": ברוקבק זה לא כאן

המיקוד לסרט החל עם צמד השחקנים שמשך את תשומת ליבי ולמרות תיעובי מהדגלאס הצעיר יותר (כמה שאפשר להגדירו כצעיר), חיבתי לדיימון קיזזה את אותו התיעוב. העלילה קצת הציקה ולא עשתה חשק לראות את מעלליו המיניים הומוסקסואל מצליח, אבל החלקתי גם את זה לאחר רבע שעה של צפייה ומשם התגלתה לה יצירה (כאילו) הוליוודית שמציגה רוקסטאר (לא באמת רוקיסט) מזדקן שמשיג את כל מה שחפץ בו, חי חיים אקסטרווגנטיים ובעל ליבידו בלתי ניתן לסיפוק שעושה את הכול הומו-סטייל.

העלילה מתפתחת בצורה נהדרת ומתארת מערכת יחסים בין ליברצ'ה לבין מאהבו הצעיר, סקוט ת'ורסון, אותו מגלם בכישרון רב מאט דיימון המצוין שנכנס לנעלי בחור צעיר וחטוב שצמא לאהבה ועם הזמן גם לתהילה והצלחה. המניעים הטהורים של אהבה הולכים, כבכול מערכת יחסים עם אישיות מנוגדת לאמפליטודת רגשות ומערכת יחסים לא יציבה וליברצ'ה, המוצג כנהנתן וחסר סיפוק, מצליח למצוא איזון במשך תקופה ארוכה עם מאהבו הצעיר.



ליברצ'ה גם מוצג כאיש כוחני ובעל אהבה עצמית גדולה למראהו ולמה שהוא מייצג שקצת גולש מחיבתו לגרום הנאה לצופיו ומייקל דאגלס מצליח להעביר כל פיסת אופי ורגש ליברצ'ית אל עבר הצופים בצורה מעוררת כבוד ומדויקת.

דאגלאס מצליח להתקמט ולהתיישר במידה שמזכירה בגד שעבר כביסה עם סחיטה וקצת אחר כך גיהוץ וגם דיימון מצליח להפליא בריבועים על גבול הכרס המשתפלת שמוסתרת קמעה וממשיך לשמור על מראה פנים וגוף צעירים למהלך כל הסרט. אחד מהדברים שמייחדים את הסרט היא העובדה שהוא לא מתמקד יתר על המידה בעובדה שמדובר במערכת יחסים הומוסקסואלית בין שני גברים, כמו בעובדה ששניהם מגיעים מילדות מרוסקת ומחפשים דמות אב / בן זה בזה.

ליברצ'ה, בעל שיגעון הגדלות והרצון, הבלתי מתפשר, להיות ענק בכל קנה מידה אפשרי מתנגש באופיו עם ת'ורסון שיכול ונכנס לחיות בצילו, עובדות שמהוות שעון עצר מתקתק לפיצוץ, מה גם שת'ורסון מתמנה, כמעט באופן מיידי לימינו של ליברצ'ה, עובדה שמסמנת אותו בתור מטרת אויב עבור שאר אנשיו של הפסנתרן.



הנחמה שהשניים מוצאים זה בזה כמעט ומעוגנת בהליכים משפטיים של אימוץ / צוואה, אך מתנגשת לא פעם עם העובדה שמאהבים לא יכולים להיות בני אותה המשפחה הגרעינית, הדבר גורם להתמוטטות וזעזוע בין השניים ומבליט את הנפשות המשוסעות, שהרוויה מהצימאון לאהבה כבר לא מספקת אותן.

שוב אחזור לייצוג הסרט בתור כזה שמוציא את החד מיניות מהמשוואה של שתי הנפשות המצויות במערכת יחסים וההחלקה אל עבר הרעיון הזה מועברת היטב על ידי הבמאי המוכשר (סודרברג, אליו עוד נשוב) ולא מרגישה כיוצאת דופן בנוף הקולנועי.

הסרט משופע בתפאורה ואביזרים שמכניסים לאווירה הגאה, כאשר ליברצ'ה מתהדר במעילים מפוארים פרוותיים ונוצתיים, האוסף הבולט, שבו הוא מתהדר ומעניק שהוא מקיף למאהביו, הוא אוסף טבעות יוקרה ענקיות ומנקרות עיניים ובכלל סגנון חייו הוא צעקני וזוהר כלפי פנים וחוץ וסדרת הניתוחים שהוא כופה על עצמו וגם על ת'ורסון הצעיר מעידים על ניתוק נפשי וחיבור לחומרי והחיצוני כפיצוי על אובדן הרחשים הפנימיים.



הדיון שמעוררות העובדות הללו הוא נוקב, חד ובז לתרבות של שיעבוד למראה חיצוני פיזי וכמובן נהנתני בכל אפיק אחר.
שתי עובדות שהפתיעו אותי, לאחר הצפייה בסרט והתחקות אחרי צעדיו במבט לאחור, היו העובדה שהבמאי של הסרט (שכבר חשבתי שהפריש את עצמו לעולם הסדרות) הוא לא אחר מסטיבן סודרברג שמעניק כמחווה אחרונה לסרטים עוד סרט באורך מלא, בהפקה טלוויזיונית, שהייתה ההפתעה השנייה.

נראה כי הוליווד הייתה אמורה לעוט על הטרף הנהדר, אבל לא כך הדבר, מסתבר. סרט מרתק שמציג שני כישרונות בתפקידים ראשיים ותקופת חיים מעניינת בחייו של אומן, שהיה באותה העת בגדר עילוי מוזיקלי וכמובן בעל עבר והווה לא פשוט. סרט שמהווה, כנראה באופן סופי, את פרישתו מהמסך הגדול של סודרברג המוכשר וכעת ניתן לראות מה יהיה הפרויקט הבא שיראה אור מבין ידיו המוכשרות.