"היום שאחרי": האב והבן

וויל סמית' באמת חייב להתחיל לשפר ולתקן את דרכיו ולו לפחות בשביל הקריירה ההולכת ונטווה עבור בנו הצעיר. בתור האחראי על הליהוק / תסריט / הפקה הוא יכול היה להפגין פחות אהבה עצמית לעצמו ולמשפחתו ולבחור צוות שקצת פחות קרוב לליבו (הוא ובנו) ולא להפוך ילד שעדיין מדשדש בחיי הוליווד לכוכב ראשי בהפקה פומפוזית. אני חייב להודות שלפרקים מסוימים הפאן הוויזואלי הרשים עם נופים ועם קטעי תעופה, אבל הרוב היה נראה די בנאלי במרבית הסרט והציג מן גרסה די חיוורת ל"אבדון" הקרוזי, עם נופים עשירים יותר שדי הקשו על האמינות שמישהו יתקשה לנשום אוויר המלא בעצים וצמחייה עבותה לרוב.



סמית' שהיה המאסטר הכול יכול בסרט, מואשם לא אחת בהחדרת אלמנטים של דת הסיינטולוגיה בתכני הסרט. מי שלא מכיר (אני בינם), לא ישים לב ויחליק לו על ההאשמות. המסר היחיד שהוא מוסר בסרט הזה לאורך כל שלבי הסרט הוא מסר אנטי פחד ואנטי התחושה הכול כך טבעית שעושה אותנו מי שאנחנו אנושיים. על מה שאי אפשר להחליק הוא הבחירה בו ובבנו לתפקידים הראשיים, על המשחק הבלתי אמין ועל העלילה הדי צפויה ובנאלית בסופו של יום.



בנו של סמית' כבר הפגין משחק איכותי יותר מהיבבנות שמאפיינת אותו בסרט ושניהם תקועים עם הבעות די קבועות, בייחוד סמית' האב שבטוח ששרבוב שפתיו העבותות כלפי חוץ הוא משחק קשוח ובלתי ניתן לפגיעה נפשית כלשהי, הוא הופך למאובן בכל פרמטר ומפגין קיפאון בכל פרמטר אפשרי בגילום דמותו, לא אמין ולא כל כך משכנע.

חוץ מזה הדיבור המונוטוני לא משדר את האמינות אותה רצה להפגין אל מול הבכיינות הבלתי נפסקת (כלומר עד לפינאלה, שם הקיפאון יעבור לדור הבא) של הג'וניור. הקטילות על הסרט הן מוצדקות מכיוון שהציפיות שנבנו, תקציבית וקולנועית, היו גבוהות מהשלב הראשון, אבל מי שיגיע ללא ציפיות עשוי למצוא את עצמו נהנה מכמה סיבות. אחת מהסיבות היא שהסרט אינו נמרח יתר על המידה ומשחרר ממחשבה כלשהי, הוא אינו מעניק אינפורמציה רבה לצופיו, דבר שממקד אותם בעלילה הפשוטה.



ילד, תגיע מנקודה A לנקודה B בשביל להציל אותך ואת אבא שלך, תעשה זאת תוך כדי השלת המכשולים הישנים שלך ותעבור את המסע ההתבגרותי בדרך ובתהליך הקצר והמרוכז ביותר. הילד עובר את המסע עם התיק האישי שלו, לשם מתנקזים כל האמצעים שהוא צריך להישרדות באקלים ובאוויר הבעייתי של כדור הארץ, שלא ברור למה הוא כזה ומדוע.

המפלצות הרעות מריחות את הפחד, ואחת כזאת משחרת לטרף לאחר שחיכתה בסבלנות בתוך החללית, עליה היו האב ובנו. כעת הוא חייב לעבור תהליך מזורז על מנת להכין את עצמו למפגש עם המפלצת, מה שיתנקז לרגע מכונן על מנת להציל את אביו. אי אפשר להתעלם מעוד נקודת ציון לשפלו או לבינוניותו של הבמאי שברא את "החוש השישי" ואת "בלתי שביר" (אני גם אהבתי את "סיינס"), מ.נ. שמאלאן, ממשיך לא לפגוע בבחירתו ובבימוי שלו, הוא ברא חלקיקי עולם מוצלחים, לא הרים את העלילה לגבהים שהייתה ראויה להם ופשוט לא מצליח לחזור למקורות על מנת לפרוץ חזרה קדימה.



הכול צפוי והכול ברור וידוע, לא משהו שמפיל מהכסא, אבל בהחלט אפשר להעביר איתו שעה וחצי בציפיות מונמכות מראש ולקוות שבסרט הבא לא נראה את כל משפחת סמית' מתערבבת בתוך הפקה של הנסיך (לשעבר) ומצליחה לעשות הכול בזכות עצמה.