"מנותקים": נגד ההתנתקות

אני חושב שאיבדתי את הספירה בנוגע לכמות הפעמים שקמתי מהמיטה לבני הקטן, בן השנה, וחיבקתי ונישקתי אותו ברוך. הסרט "מנותקים" פשוט עשה לי את זה, לא יכולתי להישאר אדיש למארג הסיפורים, סוחט הרגשות הזה ונכנעתי בכל פעם שהקטנטן הזה צייץ בחדר ליד, כאשר ניגשתי אליו ומצאתי כל תירוץ לחבק אותו, לנשק אותו ולספר לו (למרות שהוא עדיין לא מבין כ"כ ובעיקר למרות שהוא ישן חזק מאוד) כמה שאני אוהב אותו.

גם אשתי לא יצאה חפה מנשיקות וחיבוקים תחת חסות השינה העמוקה בה הייתה מצויה וכאשר היא מסתובבת לצד השני וממשיכה לישון שנת ישרים היא פספסה את מה שבוודאי היה עולה לה אחר כך בזוג עיניים דומעות ולא פעם או פעמיים. לאחר שהשתפכתי מכל כיוון אפשרי בנוגע לעצמי ולמשפחתי הגרעינית הקטנה והפרטית, אפשר לגשת לפרטים הקטנים שעושים סרט קטן אחד כל כך גדול.



כל כך הרבה זמן חיפשתי יצירה הוליוודית שתפרוט לי על מיתרי הלב, אחת מההפקות שתספר סיפור או שניים (או חמישה) שפשוט יהיו כנים ואמיתיים, לא חפים מטעויות, אבל פשוט טובים וסוף כל סוף מצאתי את שחיפשה נפשי. השזירה המופלאה של חמשת הסיפורים (מקווה שלא פספסתי אף אחד), שכמעט כל אחד עובר ליד השני בדרך זו או אחרת, גילמה בתוכה משפחות, שאי אפשר היה להתעלם מהן ואי אפשר להתעלם מהבעיות שכל משפחה תמצא בעצמה אצלה בגדלים כאלו או אחרים.

בדיוק ביום כיפור, בעודי מסתובב עם אשתי ועגלת התינוק שמנסה להירדם, חשבנו לעצמנו כמה התקופה שלנו שונה מהתקופה העכשווית ואני לא מדבר ממרום גיל חמישים פלוס או אפילו קרוב לארבעים. בילדותי, נסעתי על אופניים ביום כיפור, ללא סלולארי וללא מעקב צמוד ואילו המציאות של היום דחפה אל פתחנו כל כך הרבה קידמה וכל כך הרבה חששות שנלוות אליה.



הסרט לוכד, אם כן, את חלק מהחששות הללו, חששות הרשת והחששות הנטוות סביב הרשת, באופן כמעט מושלם. הסרט מלקט ופורס עבור הצופה מדגם של נושאים ששווה לדון בהם, בין אם הם פופולאריים יותר או פחות בבעיות שהמודרניזציה מציבה עבור משפחות ועבור משפחות אלטרנטיביות.

הסיפורים הפופולאריים ביותר בסרט דנים ביחסי אב ובן, שהרשת והקדמה אורבות משני צידי המתרס וקורעות את שני הגורמים זה מזה. היחסים המיתיים בין אבות לבנים הפכו שטחיים ומה שהיה פעם קשר חזק והדוק נראה רופף מתמיד בזכות שני סיפורים מלאי עוצמה ואינטנסיביות. אף אחד לא חושב שהבעיות הללו יזחלו לביתו, אך מבלי לשים לב הקורות התומכות נחלשות והקשרים מתרופפים וקשה להבין את גודל הבעיה ברגעים הנכונים על מנת לנטרלה. סיפורי אם ובן ואפילו אח ואחות מופיעים בוורסיות שונות ובעוצמה פחותה, אבל הדאגה האימהית והאינסטינקט הנשי מופיע לא אחת ושוב, בגרסאות שונות.



לבסוף אי אפשר שלא להשחיל כמה סיפורי אובדן ושכול ונישואים כמעט מפורקים שעל כל מערכת יחסים שכזו עוברת טלטלה רצינית והדרך לאיחוי הקרעים היא דרך חתחתים וישנו מסלול לא קל שבני הזוג חייבים לעבור, מסלול שהוא עולם של כאב שיכול להצליח אך ורק בהתמודדות זוגית ויציאה משותפת מכל משבר.

את כל הבעיות הללו עוטפת הרשת, בולעת אל קירבה ויורקת החוצה בשביל לראות את אותם אנשים קטנים מתמודדים עם בעיות גדולות שהביאה איתה הקדמה והרשת בחזיתה. הסרט מקרין, בעזרת הבימוי, את הרגישות כלפי חוץ ומשתמש בכלים קולנועיים מובהקים על מנת להעביר את רעיון הבדידות והניתוק וחוסר האונים הנלווה, דרך תנועות מצלמה, תאורה ועריכה עדינה על גבול הצעקנית, כאשר צריך, והרעיון עובר במלואו בצורה כמעט מושלמת דרך בימוי חלק ונקי ממניירות.

בנוסף לבימוי ושאר חלקיו, את כל אותם הבעיות הרלוונטיות לתקופתנו מספר צוות שחקנים מוכשר מאוד ועושה זאת בתפקידי אופי שקטים ומלאי עוצמה רגשית. ג'ייסון בייטמן כבר מזמן לא זוכר איך זה לא לככב בקומדיה עם גוון טיפשי והוא עושה זאת בצורה מופלאה.
הופ דיוויס ופאולה פאטון בתפקיד בנאלי יותר ופחות משמעותי, בתור הרעיות המרוסקות שנושאות את קול ההיגיון והשכל הישר.
אנדראה רייסברו ההולכת ומתפתחת בתפקיד מצוין ואמביוולנטי ואלכסנדר סקרסגרד שמוכיח שהוא לא רק פנים יפות, גוף חטוב והבעה קפואה שלוחשת "סוקי".

שלושה ילדים מנסים לגנוב את ההצגה ועושים זאת בצורה ראויה ומתחלקים יפה בתפקיד הכישרונות העולים (מקס ת'ריוט, ג'ונה בובו וקולין פורד) והקאסט הענקי פשוט מושך את היצירה כבצבעי מכחול הזורם על לוח הציור.

יצירה נהדרת ומורכבת שלא מגלה לנו דברים שלא ידענו, אבל היא בהחלט שמה אותם על סדר היום ומסרבת להתעלם, על מנת להקים קול זעקה שלא ייתן לבעיות הללו להיות תחת שטיח כלשהו בפינת הסלון של בית בורגני.