"אמהות מושלמות": אמא, אוי אמא...

התחלת הסרט "אמהות מושלמות" מרימה אותך למעלה, הרוח מבדרת את שיערות ראשך והמים מטלטלים אותך מצד לצד ברוך ועדינות, שתי נערות משתכשכות להן במים ומגיעות לאי הקטן והפרטי שלהן המצוי לו בלב נהר, מן בית מעץ ללא גג, מקום המפלט האולטימטיבי למי שיכול ואוהב להשתזף ולברוח מהמציאות.

הסיקוונס ממשיך לאיטו, כאשר הן כבר בוגרות ואימהות לשני ילדים באותה שכבת הגיל (מקרה ? מתוכנן ? פער עלילתי ? שקר גס ?), פה בעל מת, שם ילדים ואימהות ממשיכים את חייהם (משבר ? קשיים ? פערי עלילתי ? שקר גס ?). הנערים נכנסים עם גלשנים למים והסיקוונס אינו נעצר, עם יוצאים מהמים גדולים והדור הבא כבר דור גדול וחטוב, האימהות כבר אמורות לנשוק לגילאי החמישים שלהן, או ארבעים פלוס במקרה הטוב, אבל עדיין אוחזות בגוף של נערות מתבגרות ואילו הבנים שלהן הן אלילים יווניים עם גופות של עילויים ספורטיביים שנולדו אל הגלשן.



המרחבים הפתוחים והנופים האוסטרליים, עוצרי הנשימה, עוברים למרחבים סגורים יותר, לבתים על שפת הים ולעלילה שמתחילה להאט את הקצב, אחרי דילוג על עשורים ושלמים ועל פערים שכנראה לא יתגלו לעולם בעלילת הסרט אנחנו מגיעים אל זמן ההווה, מבלי להבין את פשר החברות ארוכת הימים של האימהות ושל בניהן. הצופה התמים לא מבין האם כוח האינרציה הוא זה שמתחזק את החברויות או שמא מקרים שקרו בעבר הסודי, אבל הזמן הנוכחי הוא המשמעותי ועליו נפרשת העלילה ומתגלגלת לה הלאה. משם היא מתחילה לסעור, בקצבה האיטי והנונשלנטי וכאשר הגלים מתחזקים, החזקים מתגלים.



השחקניות הראשיות שמשכו את כולכם מלכתחילה לצפייה בסרט מפגינות משחק מצוין, כאשר השחקנים המשניים מגלים משחק סביר ותו לא ונראה כי הם נמצאים בסרט בעיקר בגלל מבנה גופם ויופיים החיצוני. הסרט מתחיל, אמנם בצורה מרשימה, אבל בקול ענות חלושה אשר הולכת ומתגברת לאיטה לכדי התפרצות של סערת רגשות והתפרצות מיני שחוגגת כל אותה העת במה שהופך להיות הסיפור המרכזי של הסרט ומעלה שאלות קשות ודיון לא קל אודות טבעו של הסרט והנושאים עליהם הוא מגיע לדבר.



אני אישית התקשיתי לקבל את העובדה שדבר כל כך לא טבעי הולך ומתקבל בצורה כל כך טבעית והדחקת המוסר אל מול הרגש הופכת להיות דבר כל כך קל עבור שתי נשים שחיות את חייהן בצורה טבעית ונורמאלית, עד שנראה כי אותו אינו חריג ומשתלב בסביבה האסקפיסטית הזאת.
על רקע נופים עוצרי נשימה ומקום מפלט שהפך למשותף, כמין אי ללא חוקים ובעל סובלנות, עבור המשתתפים בפארסה, האקטים הלא טבעיים מתקבלים ועוברים בצורה כמעט חלקה עד לנקודת השבירה שבוא תבוא. המלודרמה שיכלה להספיק לכמה עונות של "ויוה" מתפרשת על כל רוחבו של הסרט ומתנקזת לנקודת רתיחה, שכמעט ואין בה חזרה ומשקפת את המציאות החופשית וההיפית שבמסגרתה מתגוררים הגיבורים. היחיד שעזב ופינה את השטח למעשי ההפקרות הופך לאיש משפחה במסגרת מסודרת שוב ומשאיר את שטח ההפקר לחגוג, עד ששוב נכנסים משפחה וילדים והמציאות הולכת ומסתעפת לה שוב, באופן טבעי.

הסרט "אמהות מושלמות" יכול היה לקבל כיוונים הרבה פחות טובים על רקע הסיפור העלילתי שלו, אבל הבמאית, אן פונטיין, בוחרת לציין ולהדגיש את נקודתה העיקרית בסרט כבריחה, כאסקפיזם טהור מכל מחויבות לסביבה ופעילות של דרך חיים זמנית לפי אותה הדוקטרינה. שילוב העלילה בתוך הנופים של החופש, החיים על שפת הים והביקורים המתמידים במים עם הגלשנים והאי הקטן של השקט והרוגע הם הכיוון לחיי הסרט, ההפקרות המינית וה-state of mind ההיפי, הזמני הוא זה שיוביל, לבסוף, למהפך נוסף, אבל כל עוד נקודת הזמן העכשווית היא טובה באופן זמני, אפשר למרוח אותה עד שהבלון הנפוח יגעש ויתפוצץ.



האפקט הלסבי נכנס, כמעט באופן טבעי אל תוך הקלחת על סיפור חברות נשי כל כך חזק ומשמעותי, אבל לא מקבל תפניות מפתיעות, שבסרט עם אופי שכזה יכול היה לתפוס נישה סבונית הרבה יותר חזקה. רק המגע המיני עם יוצאי חלציהן של כל אחת והשנייה מצליח להשלים חלקים מהרומן הלסבי הכמעט נדרש בסיפור הזה, אבל כאן הוא נעצר וטוב שכך. אפשר להסכים עם תוכן העלילה ואפשר להביע שאט נפש מההתפתחויות, הלא כל כך מפתיעות, שאליהן מושך הסרט, אבל אי אפשר להתעלם ממנו מהבחינות הוויזואליות והעלילתיות כאחד.