"גטסבי הגדול": באז חיובי

השם "גטסבי הגדול" כבר נישא באין ספור סרטים ונזרק בתרבות האמריקאית בהזדמנויות רבות ועם היותי תולעת ספרים לשעבר ותולעת סרטים לשהווה הבנתי שהפגישה הריאלית ביותר שלי עם הסיפור תהיה כנראה על מסך הטלוויזיה, כיוון שלבושתי טרם הספקתי לקרוא את היצירה האמריקאית הקלאסית הזאת בימים עברו.

הליהוק המצוין סימן במאי אקסטרווגנטי שמנהל כוכב על אחד ועוד כוכבי משנה שיתנו כתף, במקרה כוכב העל הוא דיקפריו המוכשר,האהוב עליי עד מאוד ואחד מכוכבי המשנה הוא ג'ואל אדגרטון שהיה נהדר בסרט "לוחם" והוא שחקן מצוין בפני עצמו וגם הספיק להתחבב עליי ובסרט הוא מגלם תפקיד חצי קומי בתור הבוגד הכרוני ושנוא מחלקת היושרה והמונגומיה והוא עושה זאת בצורה מעוררת כבוד ואף מזכיר בהרבה חלקים של הסרט את קווין ספייסי, בעיקר במראה וגם מתקדם לעברו בכישורי המשחק. טובי מגוויר בתור הנרייטור היבשושי והעבש עשה איזון להברקות הליהוק ואילו קארי מאליגן הייתה נהדרת ומלאת חיים ונתנה דחיפה של קרני אור לסרט שהצבע הוא לא הבעיה שלו.



עם כל הבורות והחסך בידע מקדים על הסיפור החלטתי לשפוט את הסרט בתור מה שהוא, סרט קולנוע על כך מכלוליו וויזואליים ונרטיביים ובסך הכול הכללי אפשר לומר שהוא צלח את המבחן בהצלחה מרובה, אמנם לא בהצטיינות יתרה, אבל בגדול הוא פשוט סרט נהדר וכיפי. מבחינה וויזואלית באז לורמן משחזר הצלחות קודמות שלו (שגם הן לא מוכרות לי באופן אישי "מולאן רוג'" ו"רומיאו ויוליה") ומצליח לייצר עלילה שנגועה ביופי ויזואלי מרהיב ושונה מהמון דברים שכבר הכרנו, הוא עושה זאת בשילוב עם מוזיקה חדשה ומסיבות ישנות (שנות ה-20 של המאה הקודמת) ומצליח לאחד את הקצוות השונים כל כך בצורה יחסית מעודנת, למרות שהעניין לא מצליח להיות טבעי במאה אחוז וקצת קשה לבליעה, הוא מעניין ומרענן.



מבחינה עלילתית אפשר להבין את העלילה ואת הטמון בה בצורה די שטחית וברורה, כאשר מאחורי כל הזוהר מסתתר סיפור אהבה פשוט וכל המסכות, העושר והסיפורים שנכתבים ר מעבר למסך עשן שטבעו להתבהר לבסוף. ליאונרדו די קפריו ממשיך להפליא בהופעה מנצחת ומצליח, כמעט, לעמעם לחלוטין את ההופעה הבינונית עד החלשה של פיטר פארקר הנצחי, שהצליח להבליח לרגע אחד טוב ואיכותי ב"אחים" ופשוט ממשיך את הליין המאכזב הכללי שלו שלא מצליח להתעלות מעבר לחנון שמנסה את מזלו בעיר הגדולה.



השילוב בין ישן לחדש ובין מסרים של עלילה קלאסית לעיבוד עכשווי, שמנסה להיכנס אל לב ליבה של התרבות האמריקאית, עוברים מסך בזכות מה שמתרחש על המסך ונעשה בצורה מופלאה בבימוי של לורמן המוכשר. נדמה כי לעיתים קרובות העלילה היא די משנית ואין מדובר במה שנחשב לאחת מהקלאסיקות הגדולות ביותר בספרות האמריקאית, הסיפור והמסר עוברים בצורה די חלשה ודי פשטנית ונאבדים בין סריה של שוטים מרהיבים וסצנות רוויות באלכוהול, מסיבות וריקודים. בסופו של יום הקהל, הרחב יותר, מקבל הזדמנות לטעום את הטעם של הסיפור בצורה שהוא יצליח להבין וליהנות ממנו מבלי לאבד את הצפון ועם המון כיף, תענוג ותאווה לעיניים.



את זה אפשר להעריך, בייחוד כאשר יצירות קלאסיות רבות מדי שמנסות להיצמד למקור בצורה אובססיבית מביישות אותו בביצוע וגם לא מצליחות לעבור לכיוון קהל היעד והקהל הנלווה. היצירה ברורה ומובנת, ככל שתהיה, לא תוכל להחליף את המקור ולא תוכל לשרת את כל הצהרותיו ומטרותיו, אבל היא יכולה להיות סרט נהדר וכזה שכיף לראות ולהטמיע בצפייה רצופה.