"רווח וכאב": שרירים תפוסים

מייקל ביי סופסוף לקח הפוגה מהשטויות שהוא מייצר בשנים האחרונות ועלה על הסוס על מנת להביא קומדיית פשע המבוססת (באופן שערורייתי ומזעזע) על סיפור אמיתי שככל שיישמע מופרך, הוא אכן כזה, אמיתי לאמיתה. הסיפור איננו מסובך, בראשיתו, אבל הולך ומסתבך משלב לשלב ומציג פלונטרים שהולכים ומתכנסים אל תוך עצמם על רקע שלושת הפושעים הטיפשים ביותר שהגיעו למסך בשנים האחרונות. את שלושת הפושעים מייצגים נאמנה שלושה שחקנים טובים עד נהדרים ובראשם מארק וולברג, טיפש צעיר לשעבר שעשה את שלו בתחום הפשע הטיפשי ובגרותו משביחה את נעוריו שגם היו סיפור הצלחה עם כוכביות.



ביי מביים באופן סקנדליסטי ולעיתים חסר קוהרנטיות קולנועית את סיפור ההסתבכות של שלושת הפושעים המטופשים הללו, אבל עושה זאת בסטייל (שנראה לעיתים תלוש ממבחר סרטיו של ריצ'י) ופשוט עושה זאת טוב ובצורה מהנה ומבדרת לעין הצופים. קראתי, לא מזמן, ביקורת שטענה כי הסרט לועג, בעיקר, לקהל של סרטיו של מייקל ביי, אותו קהל שבלתי ניתן להסביר מה הוא מוצא בסרטיו מלבד פיצוצים ואפקטים שנשפכים כמו אוקיינוסים אל מול עיניו של הצופה המשתהה.

הסרט אכן לוקח את כל האלמנטים, שבדרך כלל מובלטים בסרטיו של ביי, כמו פטריוטיות אמריקאית מוגזמת, האובססיה לשרירים ומראה מתוקתק, שזוף ודוגמני ומלגלג עליהם ללא הכרה וכל זאת בחסות סיפור הזוי שהיה וקרה במציאות הניינטיז של העולם הזה. הסרט והעלילה מעבירים ביקורת נוקבת דרך אותו סיפור על "מיטב" המוחות המטומטמים, שבמקרה או לא, של קהל היעד הנלהב לסרטיו של ביי, אשר מוקירים כל פסיק בעלילות זניחות ומתמוגגים מכל פיסת אמריקניזציה, הדר ופאר גוף האדם בסרטיו של האיש. ביי בהחלט השתמש באנשים הנכונים על מנת להעביר את המסר ואין כמו מארק וולברג ודווין ג'ונסון ההולכים ומתפתחים (איש, איש בתחומו) מתאימים מלהציג את התכנים החצי אקשניים וכנראה ריאליסטיים.



מארק וולברג נהדר בתפקיד קומי, כבר ראינו ואפילו בסרט עם "דה רוק" (שהיה בערך 5 דקות), הפעם מתעלה עוד קצת ומנפק 100% מיכולות המשחק הסרקסטיות על מנת ללגלג ולהישמע סופר רציני בו זמנית ואני אישית חושב שהקריירה שלו ממריאה לגבהים נהדרים בתקופות אלו ורק חסר הבמאי שיקפיץ אותו לתפקיד מתאים שיזכה אותו במועמדות נוספת ואולי בפסלון המוזהב ביום מן הימים. דווין ג'ונסון, שרחוק ממננו,אמנם, שנות אור, הולך ומתגבש להיות שחקן לא רע בכלל ובעיקר בתפקיד הענק המבויש ועדין (לכאורה,לכאורה) בסרט, הוא מבליט יכולות משחק קומיות לא רעות שכבר עלו מדי פעם על הפרק וסתם מפגין קצת יותר משרירים ורבע הבעת פנים שרגילים ממנו, הוא עושה זאת טוב.



הצלע השלישית, אנת'וני מק'י, כבר קיבל את חלקו בכמה וכמה סרטים רציניים ובכמה וכמה סוגי ז'אנרים,שקומדי ה כמעט ולא הייתה בתוכם, ככה שהופעה נהדרת וקומית שלו היא משב רוח מרענן לפילמוגרפיה שלו ומענג לראות אותו באחד מהתפקידים הראשיים ובדמות אותה הוא מגלם.
טוני שאלוב בתפקיד נהדר ומרגיז כמה שרק אפשר, אד האריס בהופעה טובה כמו שהוא רק יודע וראבל ווילסון לא נרתעת, פעם נוספת, מהעובדה שמסתלבטים על מימדיה ומנצלת כל גרם בשביל להצחיק עם מבטא אנגלו-סקסי מוזר והופעה ייחודית ולא רעה בכלל. פיטר סטורמייר בקטנה וכמובן שמעל כולם (אך ורק בשביל הישראלים) בר פאלי המדהימה ביופייה בהופעה קומית משכנעת ומאוד מוצלחת שבאמת הוציאה את המיטב מעוד סתם כוסית מישראל.



מעל כולם מככב הבמאי, מייקל ביי, המושמץ שכבר נאמרו ונשפכו אחרוני הגרמים של קיתונות הבוז האפשריים שניתן לשפוך בכיוונו ומכל כמויות הרפש (המוצדקות בהחלט) בהם זכה הוא הצליח להתעלות ולייצר סרט אמביוולנטי עבור המבקרים שלא מסוגלים להבין מאיזה כיוון לנגוס בו ועם איזה רוטב לתבל עם מנת להחליק את העניין במורד הגרון. הנושא המרכזי הוא המרדף אחרי הכסף, אחרי שאיפות לחיות בתוך החלום האמריקאי ולעשות זאת "רובין הוד סטייל" וההתנפצות לרסיסים והכול על בסיס מקרה אמיתי ומצער על חשבונם של אנשים, שאולי לא יבכו עליהם, אבל בהחלט דרך החיים מטרידה והביקורת של ביי דרך מאפיינים קומיים מטשטשת את הטרגדיה האנושית מאחורי הסיפור הזה ומתמקדת בלכסח בברוטאליות יצירתית את הגיבורים המטופשים של הסרט ואת קורבנותיהם, שלא סובלים ממחסור באגו ענק שזקוק לפינצ'ור. הסרט משתמש באלמנטים ריצ'יים בשלבים רבים והצילום והעריכה מביאים אותו לכדי סחרור בעלילה, על מנת לנפק מעט מן הרגשת הסחרור עבור הצופה.



בסך הכול סרט שהוא תענוג לצופה הניטראלי וחובב הבידור על כמה מרבדיו, בין אם מבוסס על מקרה אמיתי או לא, הסרט מספק נקודת מבט מפוכחת ובו זמנית תלושה מהמציאות כאשר היא מציגה מציאות קיצונית ושמה אותה בעין הסערה והתוצאה משובבת נפש, מבדרת וכזאת שבלתי ניתן להתעלם ממנה.