שוב ג'ק בקופסא

ג'וסף קוסינסקי הימם בוויזואליות בסרט ההמשך לטרון, אבל באותו זמן איבד את התוכן אי שם באמצע בין קרב מרהיב למשנהו בין משתתפי הגריד בקרב על חייהם וכך נותרו רבבות צופים ללא משמעות עודפת ב"טרון השושלת", בעודם מתפעלים מהתחייה הוויזואלית המרשימה שהעניק הבמאי המוכשר לאגדה שאותה פעם הכירו. כעת הוא ממשיך, בערך, באותה הדרך המרשימה וויזואלית, אך העייפה והשחוקה התוכנית, כאשר הוא מעצב עולם דומה לזה שכבר עוצב בטרון, שממה מרשימה ומנוכרת שמסמנת עבור הצופים את העידן הפוסט אפוקליפטי ומלא התקווה בתקופה שאחרי ניצחונם המדכא של בני האנוש על פני אויביהם החייזריים, שנקראים במקרה (או שלא) "אוכלי נבלות". העיצוב של העולם והמעבר בין שממה מוחלטת לאזורי מפלט עשירים מהווה ניגוד ברור ונהדר וגם השממה עצמה מעוצבת לעילא ולעילא, כאשר מבליטה מעל הכול את מקום מגוריהם של גיבורי הסרט מגדל שן שניצב בשמיים, משם יוצא קרוזינו למשימות שאיבת מים ותיקון כדורים גדולים ששומרים על מאגרי המים ועליו בתור המכונאי הראשי שלהם.



העלילה מתפתחת לאט ומציגה שלל רב של השאלות ומגוון אלמנטים מסרטי מדע בדיוני שכבר הפכו ממזמן (וגם לא מזמן) לקלאסיקות ולסרטי קאלט בנוף הקולנועי. עלילות הסרטים שמופיעות פה מרכיבות פאזל לא רע שכמובן נופל מסך חלקיו המקוריים, אבל עדיין נותר טוב ומעניין. רצף ההבנה של הצופה המשתומם מול המסך מתפזר לא פעם והולך לאיבוד מכיוון שהבמאי בוחר בהרדמת צופיו משך כמעט שעה ורק אז מכניס אותם בכל הכוח למשימות הרכבת הפאזל במהירות כפולה ומכופלת. טום קרוז שוב חוזר לתפקיד הג'ק התורן (הפעם הארפר), כאשר הוא ניצב בלב ליבם של שוטים ופריימים רבים כאשר פניו אל מול המצלמה ומציגות את מגוון ההבעות הדל שכבר הורגלנו אליו במשך השנים מצידו של האיש והפסיכיות הנלווית אליו. אבל עם כל הנאמר עדיין ולמרות הכול טום קרוז מספק את הסחורה הרצויה בתור הגיבור האולטימטיבי, המבריק והפוסט אפוקליפטי השמור במצב מצוין, גם אחרי שהעולם נחרב.



הוא מתהדר בכמה שריטות שמנסות להגיש אותו פגיע יותר עבור הצופים כמו אצל כל גיבור ששורד כל חבטה וסיבוך מיותר, אבל אנחנו לא מאמינים, אנחנו יודעים שהוא אינו פגיע לנזקי הטבעי והעל טבעי, לא סתם המציאו את הבוטוקס. הפסיכולוגיה של הסרט מקבלת נגיעות רכות מדי, קצרות מדי וכמעט חסרות משמעות, כאשר מנסים לחפש ולאתר אותה בתוך מסגרת הסרט על רבדיו הננסיים. האקשן ההארד קור של הסרט מגיע רק לקראת סופו ורוב רובו של הסרט נראה כמו טלאים של עלילות רבות שכבר הכרנו בעבר וכנראה נראה גם בעתיד.



עם זאת ולמרות הכול, התוצאה הסופית מרשימה מאוד מבחינה וויזואלית ועדיין עושה שימוש נכון בתכנים המוכרים שכבר נוצקו אל תוך הסרט, כאמור, מאחיו הבוגרים והנהדרים. מלבד טום קרוז, כוכב הסרט, אפשר לציין לטובה גם את משחקה של אולגה קירילנקו שהיא גם שחקנית מוכשרת מעבר להיותה יפיפייה משגעת.



קירילנקו משמשת בת זוגו של קרוז רק מחציו השני של הסרט, כיוון שעד אז עומדת בהצלחה בתפקיד כוכבת המשנה אנדראה רייסבורו המצוינת (שכבר הספיקה לככב השנה בסרט נוסף פאנץ' 119 הנהדר). מליסה ליאו הממוחשבת וניקולאי קוסטר-וולדאו (ג'יימי לאניסטר האחד והיחיד שמתחיל לחדור, יותר מכל עמיתיו לסדרה, לקולנוע בכל הכוח) בתפקידים זעירים וטובים וכמובן אי אפשר לשכוח את הנרייטור הנצחי שתמיד יהיה שם בשביל לבאר עבורנו את הסרט, גם בתור דמות פעילה, הלא הוא מורגן פרימן הנהדר שמזכיר בסרט את מורפיוס בצורה מסוימת.



בסך הכול סרט שאינו לוקח את עצמו בתור משהו מעבר למטא ז'אנר של אקשן מד"בי עם קצת פילוסופיה לתיבול, דבר העשוי להיות מאכזב לחלק מהצופים שמגיעים בציפייה לגלות רבדים נוספים ועמוקים מעבר לסיפור המרכזי. אם הגישה לצפייה בסרט מתחילה בתור הנמכת ציפיות, לכיוון מווסת יותר מאשר יצירה מופתית על וויזואלית, אפשר יהיה ליהנות מהסרט בצורה טהורה יותר, כמו יתר סרטי הקיץ הפשטניים יותר.