אלוהים שלי, רציתי שתדע...

סרטו מעורר המחלוקת של רפאן, בכיכובו של ריאן גוסלינג השתקן מציג תכנים אלימים, ויזואליות מרהיבה ומטאפורות ענק כחלק מהתוויית העלילה המתפרשת באיטיות כמעט משמימה, משתקת ומאיימת. גוסלינג בתפקיד ענק, בעיניי רבים ויכולת המשחק שלו משתקת על גבול המטריפה כל שכל של בן אדם בר דעת ובעיניי רבים נוספים יכולת המשחק שלו לא יכולה להתפתח או לא רוצה להתפתח מעבר לאותו איש שתקן, מהורהר ומסתורי שמעביר את הכול במבטים ושתיקה רועמת אשר מעבירה פלצות או בוז בעיניי המתבונן. רפאן מרכיב עולם מסחרר בהילוך איטי על מנת להעביר רעיון לא קונבנציונאלי בדרכים היצירתיות ביותר שבמאי יכול להעביר, הוא משתמש באלימות וויזואלית ללא רחמים ועושה זאת בצורה מעוררת יראה וכבוד.



אם השורות דלעיל נראות לכן ככאלו היכולות לתפוס עבור הסרט הקודם ומעורר המחלוקת של רפאן, "דרייב", הרי שאתם צודקים בהחלט ואין ספק שגם יצירתו השנייה והמעוררת מחלוקת אוחזת בכל כך הרבה מאפיינים דומים אשר מרכיבים את החלקים הקטנים לשלם אחד גדול שהוא יצירתו המדוברת (לטוב ולרע) של הבמאי האקסצנטרי הזה. אני חייב להודות שבצפייה ראשונה וחסרת כל הקדמה לעובדה שהבמאי שהיה אחראי על "דרייב" המשובח אני הייתי מזועזע לחלוטין ממה שהעיניים העייפות שלי ראו, בערך כמו שהייתי אחרי הצפייה ב"דרייב". האלימות המסוגננת שנשפכת בתוך מסגרת צבעונית של צבעי קונטרסט, האפלוליות הלילית, במסגרתה דמויות מסתתרות בין צלליות הרחובות המטונפים ביותר בתאילנד שהזכירה יצירה ניאו-נוארית, השתיקה הבלתי נגמרת של גוסלינג וההבעה הקפואה הנצחית והעוצמתית שניבטת מפניו ללא ספק עשו את שלהם בפאן החיובי.



לעומת זאת האלימות לשם אלימות, הקאסט התאילנדי (לא מתחבר, סורי עניין של טעם), שירי הקריוקי באורך מלא בתאית מדוברת (שגם לא הייתה מתורגמת מניח שבקולנוע דווקא כן) והאיטיות המתמשכת והבלתי נסבלת שגורמת לכל צופה שפוי לתלוש את שיערות ראשו או לצנוח לשינה עמוקה וחסרת מעצורים היו בצד השלילי של המתרס. ובדיוק שהגעתי למסקנה שהסרט הוא מרהיב וסתמי, הגיע חבר צעיר ושפך אור בעיניי ואוזניי אודות החבוי מאחוריי כל התסריט המוזר והזוי הזה והצליח בשכנוע חלקי שהסרט הזה הוא קצת יותר ממה שהוא ולכן מצאתי את עצמי משתאה והמום נוכח הממצאים. רפאן יכול לטפוח לעצמו בשכם מכיוון שאת ההטעיות הטריילריות שהוא מנסה למכור לאוכלוסיית הצופים בתור מותחן פשע הוא ממיס כבר בעשר הדקות הראשונות שמוכרות הזיה, טירוף ומצוקה אנושית.



ההמשך כבר מערבב את גוסלינג, שהופך למשני יחסית, עם כוחות עליונים (אחת מהן היא אימו בגילומה של קריסטין סקוט תומאס האיכותית והנהדרת) ממנו שמנסים להכריחו לבחור את הכיוון שבמסגרתו הוא מעדיף לפעול, האם הוא מעוניין לשנות את דרכיו או שמא הוא מעדיף להמשיך בסורו. רפאן מעמיס מטאפורות אשר מסתתרות בין הצללים, בין השירים וכמובן ששותל אותם בכל צעד ושעל שכוללים בתוכם את מיטב האלמנטים האלימים והמיניים שיכולים להיכנס לכל אחד ואחד מהסיקוונסים שבונים את הסרט. לכל כריתה, התעללות והשחתה ישנן כוונות ברורות שמתיר אותו שוטר אלים שמנסה להשליט את סדרו בעיר וליריביו נותר לבחור את הדרך בה הם מעדיפים לפסוע, האם כנגדו או שמא ליישר איתו קו ולהיכנע. הסליחה האלוהית, שרבים מעדיפים לתפוס בתור קונספט שמגיע מאהבה ומחילה מקבלת בסרטו של רפאן משמעות שונה, נוטפת ואכזרית לחלוטין. הסרט הזה לא מיועד לקהל רחב, בדיוק כמו שהתכוון יוצרו והתגובות המעורבות, של מגוון הקהלים שנחשפו לסרט, מזינות אותו ברצון עז להמשיך בדרכו ולייצר סקנדלים ושערוריות ברמה התסריט והבימוי.



הרצון לבנות עולם משלו, בתנאים שלו ולבחון את תגובת הקהל הרחב עובדים פעם נוספת ואף בצורה מוגברת. אדם נוסף שלא יוצא חף מהמנעד הנזיל הוא ריאן גוסלינג, אשר שוב מציג ארשת פנים קפואה ומטלטלת שלא יכולה להשאיר אדישות בקרב אף צופה, אך שוב מוכיח, בפעם המי יודע כמה, שזה כמעט המקסימום שהוא מסוגל להפיק מעצמו בבחינת איכויות המשחק. אין עוד הבעות, אין עוד תפקידים ואין עוד מגוון מלבד אותה דמות מהרהרת ועמוסת לבטים פנימיים שלא יוצאים החוצה. אני החלטתי שלא להחליט ולהישאר באמצע מבחינת דעתי על הסרט מעורר המחלוקת הזה, התרשמתי מהוויזואלית, המשחק והמסר העלילתי החבוי בתוך הסרט, למרות אותה אלימות על מנת להיות אלים.



עם זאת מצאתי את עצמי משתעמם מעלילה שכמעט ולא מתקיימת, מבקשה כמעט ברורה של הבמאי מהצופים להתכונן אל הסרט ולהשלים את החומר לבד במקרה של פערים, מהאיטיות הבלתי נסבלת והשתיקה שהופרה לא פעם, אלא פעמיים עבור שירה בשפה התאית. ההמלצה לחובבי קולנוע עמוק יותר להתכונן היטב לקראת צפייה ובוודאות למקסם את חווית הצפייה ולחובבי קולנוע פשטני יותר לדלג הלאה ולהימנע ממה שעשוי להסתמן בתור שליחה מוקדמת אל עבר הכרית והשמיכה.