42 סיבות לראות בייסבול

אני מוצא את עצמי, מזה תקופה ארוכה, עובר על סרטים חדשים וצופה בהם וללא הרבה התלהבות או זיכרון לטווח ארוך ומקטלג את כולם כבינוניים עד טובים, אבל אף אחד לא מצוין ואף אחד מחביא בתוכו סיפור אמיתי ששווה להתעכב עליו יותר מכמה דקות. בתור אוהד כדורגל נלהב וחובב דרמות ספורט על כל סוגיהן, כאשר נקרה לנגד עיניי הסיפור של הסרט הזה, זה היה באנקר וודאי להצלחה, המרכיבים נכונים, המלחמות הן מלחמות צודקות והפעם גם מתחילים עם קאסט שאינו מוכר במיוחד והאריסון פורד זקן אחד. מעל הכול צריך לומר למי שמצפה למשהו שהוא לא ראה אי פעם בדרמות ספורט לרדת באיטיות מענפי העץ עליהם טיפס ולהתיישב בצורה מפוכחת על הקרקע.



פורד שלא הכרתם

הסרט הזה עשוי מכל אותם החומרים שהכרנו בכל כך הרבה סרטי ספורט עם "השחור הראשון" בקבוצה או בענף ספורט ובכל זאת, "42" מביא את הקבלות ועושה את העבודה. צריך להתעכב רגע אחד על האריסון קשישא, שכבר הרבה זמן לא שולב בסרט ראוי וגם לא הפגין יכולות משחק מעניינות במיוחד ואחרי כל אלו, הפעם הוא מציג תופעה מוזרה שגורמת פשוט לדבר עליו. הוא מגלם את הבעלים של הדודג'רס, אדם אמיץ שאינו פוחד מנידוי עקב היותו הבעלים הראשון לקבוצת בייסבול שדורש שחקן שחור בקבוצתו, הוא מגלם את התופעה הפנומנאלית של אדם שרוצה להיכנס להיסטוריה מהסיבות הכי נכונות ומוכן להקריב המון עבור אותן הסיבות.



האנטגוניסט המובהק בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אינו נח על השמרים שאחרי המלחמה של הגזענים מכולם ולוקח את המאבק הצודק שלו צעד אחד קדימה. פורד מגלם דמות שלא גילם מעולם, איש זקן עם מבטא מוזר ומן עווית מוזרה בשפתיים וקול שואג שקט ושואג יותר (כאשר מעצבנים אותו) מן באטמן לעניים, הופעת משחק יוצאת דופן מצידו של האריסון פורד הוותיק, אם היא טובה ואם פחות יחליט הקהל, מה שבטוח היא לא דומה לאף הופעת משחק שהשחקן הזה ניפק קודם לכן ועל כך הוא ראוי להערכה.

בוסמן שאתם לא כ"כ מכירים

לאחר שגנב את ההצגה בסרט ובשורות מעלה, האריסון פורד גם פינה מעט מקום עבור סיפור ההצלחה הכמעט בלתי אפשרי של ג'קי רובינסון המגולם על ידי צ'דוויק בוסמן, אשר מפיח חיים בדמות הנהדרת של אותו שחקן פורץ גבולות גזע וצבע בהיסטוריה של הספורט. הסיפור המובא לנגד עינינו אינו שונה בהרבה מהמון סרטי ספורט המבוססים על גזענות בשנים הבוערות מבערות כנגד שחורים, הסיפור מתעלה מעל כל שחקן ומעל כל עבודת במאי, הוא פשוט שם להיות מסופר וללמד לקח לדורות הבאים כמו שהוא גם רוצה לספר את הסיפור המדהים של איש אחד הנושא סבל ומלחמה שלמה של המון אנשים על גבו.



המשחק מצוין מצידו של בוסמן, הדי אלמוני, וביחד עם המשחק השנוי במחלקות של מיסטר פורד יש לנו נוסחא רותחת להצלחה ולסיפור די פשוט שצריך להיות מסופר בדרך סבירה וראויה, על מנת שלא להרוס אותו. עוד מספר שחקנים נוספים מתערבבים במיקס הנהדר של הדמויות, כאשר אחד מהם הוא כריסטופר מלוני (כריס קלר האגדי מ"אוז" האגדה) המצוין ואילו השני הוא לוקאס בלאק ("ג'ארהאד" המצוין ו"טוקיו דריפט" הצולע) הדרומי הנהדר בעל החיוך המבריק. אז דרמה כזאת גדולה באמת קשה לקלקל וסיפור כזה והיסטורי של איפוק, של סבלנות ושל כיבוש הקהל דרך הספורט באמת שנהדר לראות, למרות שלעיתים נדמה שכמו בחיים, שהשחקן השחור הראשון בספורט מסוים הוא תופעה ראשונה מדי רבות ואינו אלא חלק קטן במשוואה גדולה, כך גם דמותו של בוסמן בתור רובינסון נבלעת בתוך הסיפור הענק הרבה יותר מאותו שחקן פורץ דרך וגבולות בהיסטוריה של ארה"ב.



האריסון פורד ממציא את עצמו מחדש דרך סרט שבו הוא השחקן הכי מוכר ובעל העבר המפואר ביותר ועושה זאת, כאשר הוא מחליף את שלל הדמויות שאליהן הרגיל את הצופים באחת שונה וחדשה לגמרי עבור הרפרטואר שלו. המתכון להצלחה שוב נמצא דרך שימוש בחומרים היסטוריים בספורט האמריקאי ושוב מגיע אל קהל הצופים דרך שימוש בחומרים מבוססי גזע, כאשר הצדק יוצא אל האור דרך לידת עכוז קשה ומסובכת, אבל אין ספק שהוא ימצא את דרכו לשם בסופו של דבר.