תן צ'אנס לטראנס

בתור חובב הז'אנר המוזיקלי, לפני הכול ובתור חובב סרטי דני בויל וחובב השחקנים: ג'יימס מקאבוי ורוסאריו דוסון עוצרת הנשימה, ראיתי מחויבות עילאית בצפייה של הסרט והציפייה השתלמה ובגדול. אומנם לא העילוי שלו ציפיתי, אבל שוב דני בויל מטיס את הקריטריונים כלפי מעלה מעצם העובדה שהוא השם הראשי שחתום על הסרט, השחקנים משניים, ביחס לבמאי, אבל השילוב של כולם ביחד עושה חסד ראשוני לסרט, טרם הצפייה בו. דני בויל מביים בכישרון עוצר נשימה את הגרסה שלו (לא יעזור לאף אחד, ההשוואה חייבת להגיע) ל"התחלה" ועושה זאת בעזרת חידוש לסרט טלוויזיוני מלפני עשור וקצת. הצילומים הייחודיים, העריכה הנהדרת והקצב המסחרר של הסרט לא יכולים להשאיר אף אחד אדיש, למרות שהפאזל הולך ומתחבר לחלק מן הקהל בשלבים מוקדמים יותר והקטע של חלום בתוך חלום או מציאות בתוך חלום כבר הפכה למיושנת מעט לאחר יצירת המופת של נולאן.

כשאתה צריך לירות...



זוויות עקומות, צבעים עשירים וצילומים יוצאי דופן מביאים את הסרט לרמה גבוהה מאוד מבחינה וויזואלית ומרטיטים בפני עצמם, העלילה המסחררת והרמיזות בתוכה מותחים את הצופה כמעט עד קצוות מסוימים, אבל או אז הם מתחילים להיפרם בצורה יזומה על ידי הבמאי. בתור צופה אובייקטיבי שמתקשה בדרך כלל לפצח עלילות מורכבות וטוויסטים שמתגלגלים בפניי, אני חייב לציין שהגעתי לתובנות מסוימות בשלב די מוקדם והכול הודות לבמאי ששתל רמזים עבים כפיל בחלקים מסוימים של הסרט. הרמזים הראשונים נשתלו כבר ביצירת האומנות המרכזית אשר אותה מחפשים בכל שלבי הסרט והשאר התפזרו להם כשביל פרורי לחם בדרך למשרפה של המכשפה.

רוסאריו הכפולה



כל זאת ועוד לא גרע לרגע מההנאה הוויזואלית והחזון שמציג בפנינו בויל, כל זאת לא הוריד לשנייה משביעות הרצון מתצוגות המשחק המשכנעות של קאסל ודוסון, כאשר מעל כולם מככב מקאבוי הנהדר שבעיניי הוא שחקן שהולך ומשתכלל מסרט לסרט. הוא עדיין לא נחשב בשורה הגדולה, כאשר יש מאחוריו רזומה מרשים מאוד של סרטים, הוא צריך לעשות עוד כמה צעדים ענקיים על מנת לייבא את המבטא הסקוטי הזה לראש הרשימה. אז מה היה לנו? מותחן פסיכולוגי קצבי ומרשים מבחינה וויזואלית שנושק לז'אנר הפשע ומפלרטט איתו במהלך כל הסרט שהרי אין אחד בלי השני בשביל ליצור משהו שירתק את הצופים. היו לנו שלישיית שחקנים ראשיים שכל אחד בפני עצמו מציג נפלא, אך עדיין הצלילה לדמויות היא חלשה יחסית מלבד דמות אחת שגם אותה מאלצים לשחרר שברי זיכרון דרך הפנוט.

עכשיו אתה רואה אותי ועכשיו כבר לא



היו כמה שניות, לא התעכבתי על המספר המדויק, שבמהלכן נצפתה רוזאריו דוסון בעירום מלא !!! (או שמא זאת הייתה כפילה,גוועאלד !) וסליזי ככל שזה יהיה, זה שווה כל שנייה במשחקים המקדימים שלפני. היה במאי אחד מרתק ששוב מנסה את כוחו, דרך עריכה וקיבוץ צוות מרשים ביותר, בחזרה לקדמת הבמה ועושה זאת בצורה מעוררת כבוד. לא שיא השיאים ולא פסגת היצירה של דני בויל, אך בהחלט סרט נהדר ששווה צפייה ומעורר מחשבה, גם אם לא העמוקה מכולן. והיה סרט נהדר שכיף לראות, גם את האתגר שכבר שבענו מ"התחלה" לא מתקיים בו בצורה שמתקרבת לשוויון הוא עדיין סרט מצוין, מצולם היטב וכזה שפשוט כיף לראות.