משולש מסוכן

כל כך קל להישאב לעלילה בנאלית שממנה ייצא לבסוף עוד סרט עם דפוסים ישנים וקהים. מה שמקשה על העניין עוד יותר, כלומר לחרב סרט עם רעיון נהדר, הוא החדרת שני שחקנים נהדרים ומוכחים ועוד אחד שהוא קצת חדש, אבל מלהיב לא פחות. רבות דובר על התוצרת של ריאן גוסלינג, האיש שיודע לשחק תפקידים נוגים על גבול הנונשלאנטיים, האיש שהפנים שלו מסגירות המון עצב והמון רגש שלא מצליח לצאת החוצה. הוא עשה זאת פעמים רבות בכל כך הרבה סרטים, עד שנדמה שלמרות ההופעות הכבירות שלו הוא לא מסוגל לייצר משהו אחר, עובדה מדאיגה פחות עבור המיליונר המוכח.


חכה תראה אותי מרים גלגל | צילום: IMDB

בסרט הזה הוא שב לאותה הדמות האדישה שכלום לא מוציא אותה מכליה, כלום מלבד העובדה שהוא הופך מבדרך אופנוען חסר דאגות לאב שלא יודע כיצד להיות אב, אבל יודע אינסטינקט אבהי מהו, להגן על התא המשפחתי.גוסלינג הופך במאיות השנייה את עורו מאיש אדיש וחביב לפסיכי אמיתי שיעשה כל שנדרש על מנת לשמור על בנו שאותו קיבל בהפתעה ממישהי שהייתה עבורו מיני סטוץ מהעבר. אותה מישהי היא אווה מנדז הנהדרת שמופיעה בצורה מכובדת לצידו כאם בנו. הצילום בסרט הוא פשוט פנטסטי והסצנה הראשונה לא יוצאת מהראש גם אחרי שבוע, הסצנה בה המצלמה מלווה בצורה הכי בסיסית וריאליסטית את הליכתו של גוסלינג לעוד הופעה בתוך הכלוב הנעול של חייו ושל האופנוע שלו, אותו כלוב שהוא ינסה בהמשך לשבור בצורה מטאפורית בתור פושע קטן, עלוב ואופנוען נדיר שלא זוכה בהכרה הראויה לו.

העלילה הראשית מתנקזת לרגעי שיא בתום השליש הראשון של הסרט ואז עוברת במעבר מזעזע לעלילה ב', השוטר, שמגולם על ידי בראדלי קופר המוכשר, שמתעמת עם אותו אופנוען ואנחנו מקבלים ניפוח של הנושא שעל הפרק. אם בחלק א' הסרט עוסק באבהות טרייה וכל אותם הדברים שהאב מרגיש וחש שהוא חייב לעשות למען בנו, אזי בחלק השני אנחנו מקבלים את האנטיתזה לכך ובנוסף למיני סיפור סרפיקו מודרני ששוחה בתוך הסיאוב המשטרתי ואין איש שמקשיב לו מלבד הדרגים הגבוהים והמסוכנים ביותר.


קבלו אותי ב...פרצוף קיאנו | צילום: IMDB

סיפור שכל הדרכים מובילות אותו לפיצוץ בתוך הנפש של אותו שוטר עדין נפש, שעובר מסלול מטמורפוזה לאישיותו. עוד לא הספקתם לעכל את חלק א' וב' והנה אתם נזרקים לחלק האחרון של הסרט, הדור הבא וכותרתו "אבות אכלו בוסר..." אתם מכירים את ההמשך. קצת קשה לעכל את הדילוגים בין העלילות וקצת קשה לקבור נושא אחד שעדיין נותר רבע פתוח מבחינת מיקרו ומאקרו, אבל הבמאי לא מניח לרגע אחד לצופיו וגודש אותם בעלילה נוספת לסיום. שם אנחנו פוגשים בתור הבא של השוטר מול הפושע ושניהם נערים בגירים שמודעים למעשיהם, אבל עדיין לא מבינים אחריות מהי, עדיין מצולקים בצורה מסוימת (חלקית ומלאה) מאבותיהם, כל אחד בדרכו שלו, ועדיין מחפשים את עצמם ואת הצעד הבא. אחד מנציגי הדור הבא הוא דיין דיהן, שכבר כיכב בצורה מוצלחת בסרטים כמו "ארץ יבשה" וכמובן בתפקיד ראשי ב"כרוניקה בזמן אמת" ועשה בשניהם עבודה מצוינת, מה שמכין עבורנו את הקרקע לתפקיד הנהדר שהוא מגלם בסרט הנוכחי.


כוכב עולה, עם שם מיובא מהארץ | צילום: IMDB

הסרט פועל, בתחילתו, לפי תכתיב היצ'קוקי קלאסי דה לה קלאסי של "פסיכו", אשר היה קרוי, על פי המאסטר "מקגפין", אשר הוא מונח שטבע היצ'קוק שמתכוון לאלמנט סיפורי כלשהו, שהוא ה"מנוע" של העלילה, אך לפרטיו המדויקים אין משמעות עקרונית. ובכן פה יש חצי "מקגפין" מכיוון שהעלילה הראשונה דרושה עבור העלילה השלישית וכך גם העלילה השנייה, אבל בין הראשונה לשנייה יש יחסים של סיבה ותוצאה ולאחר מכן דרך סלולה לסיפור אישי שונה לגמרי. הסרט הנהדר הזה מותיר את הצופה עם פיצוץ אקטיבי במוח, כזה שעוד ירוץ זמן מה לאחר סיומו, אבל מותיר את השאלות המרכזיות ללא מענה אמיתי, את הגיבורים הראשיים ללא סיום אמיתי ואת הצופים עם פנים מלאות תדהמה. גוסלינג וקופר זורקים את הסרט למקומות טובים וכך גם הבמאי, סרט מצוין שפשוט שווה להשקיע בו את הזמן על מנת לתת למוח את אותו סיבוב איטי, מחושב ונבנה היטב ובצורה מהודקת, בדיוק כמו שהבמאי התכוון.