מטריד במיוחד

ההפתעה הגדולה הייתה בקרדיטים של ההתחלה (או הסיום, אני כבר לא זוכר), בחלק של התסריט. התסריטאי פעם היה כוכב-על ולחודשים אחדים אף היה מושא ההערצה של כל הגברים והנשים של הפלנטה. כן,כן, אני מדבר על לא אחר מוונוורת' מילר, הידוע בתור "מייקל סקופילד" הבלתי נשכח מ"נמלטים" שהקריירה שלו בתור שחקן-על התרסקה בערך באותה המהירות שהיא המריאה. הפעם, מר מילר היקר משתף אותנו בחזון שלו בתור תסריטאי, או שנאמר חזון מבוסס היצ'קוק ו-"צל של ספק" שלו שמציג מערכת יחסים די דומה, חולנית והרסנית עם דוד בשם צ'ארלי, ממש כמו בגרסה ההיצ'קוקית. בתור הנערה (ששמה איננו צ'ארלי) אינדיה (בחירה מעניינת של שם) אפשר למצוא את קיר הסיד הלבן והחמוץ, מיה וואסיקובסקה שכאורך שמה, כך אדישות משחקה. ובסרט הזה, למרות שהיא נדרשת לשחק נערה מנוכרת, גלמודה ואאוטסיידרית מוחלטת היא מצליחה לשלוט בהבעה ורבע על מנת להעביר את ייאושה ופחדיה ועושה זאת בצורה לא הכי משכנעת. מלבד סצינת מקלחת נהדרת שבה היא מפליאה בקרצוף ושפשוף, אפשר לומר שהתפקיד עדיין גדול ממידותיה. ניקול קידמן כבר מתרחקת משיאיה, אך עדיין מפציעה מדי פעם עם תפקידי אופי, בסרט הזה ניכר עליה שהיא קצת מאולצת, אבל עדיין מפגינה שמץ ממה שטמון בה כבר שנים רבות.



הבמאי, פארק צ'אן-ווק, שרק השם, עושה חשק לבילוי בפארק עם ארוחת מוקפץ סיני, מפליא ביכולות בימוי פשוט פנטסטיות ומסגנן את הסרט בשוטים מלאי תוכן ויוצק מסביבם מוזיקה משובחת של היוצר הנהדר, קלינט מאנסל. הבימוי הנהדר מתקשה, לעיתים, לחפות ולפצות על עלילה יבשה בחלקו הראשון של הסרט, אבל התקדמותה של העלילה, בליווי המוזיקה ובסיקוונסים נהדרים המצולמים היטב ומבוימים ביד אמן, הולכת ומשבחת את הסרט עד להגעה לקליימקס נהדר שלא מבייש את המקור.

הסרט הוא סרט התבגרות של נערה מופנמת שנקלעת לסיטואציה הזויה במיוחד, כאשר אביה מת בתאונת דרכים ודודה, שלא שמעה עליו מעולם, מגיע לביקור ראשון ומטריד במיוחד. אימה לא מגלה סימנים עודפים של אבל ומעדיפה להתמקד בסייח הצעיר והחדש ומגלה סימני אי נאמנות לאבל ולביתה בעצם העובדה שמעדיפה לשכוח ולהמשיך הלאה במקום להתאבל כיאות. האח מנצל את המצב הפגיע ומשתחל לתפקיד אב המשפחה בצורה די חולנית ומשם העלילה מקבלת תפניות מטלטלות של סקס, שקרים ושפריצים מרובים ומסוגננים של דם. הסרט גם לא שוכח להתעסק עם יחסיים מטרידים בין כל הסובבים במשפחה, שעיקרם ומרכזם הבת הצעירה והיחידה - סובלת מאובססיית אב שאיננו עוד, יחסים מתוסבכים עם האם שמסתכמים בפעיליות חתוליות ומקבילות. לבסוף, אם לא די בפיתולים מגיע גם הדוד, מרקד לו בתוך הבית כשדון ננסי ורוקם מזימות ומסבך את המסובך מלכתחילה.



לפי הציונים המתהווים חשתי כי בפניי יצירת אומנות אמיתית, אך לפי ביקורות רבות הרגשתי את ההתרסקות מגיעה כמו הרכבת בסיום "צל של ספק" של היצ'קוק, ישר לגוף, בלי עצירה ובלי רחמים. הסיום של הסרט תפס אותי כאשר הטעם בפה הוא טוב ועשיר, עשיר בסטייל וקצת שונה ממה שציפיתי. אם הסרט הוגדר כדרמה על ידי אחדים, אפשר להכניס אותו כתת ז'אנר דרמטי, אם מותחן פתלתל, גם נכניסו אל תוך הקלחת. בעניין האימה פספסתי את הקטע לגמרי וכנראה שאין הצדקה לתווית הזאת ובסך הכול אין ספק שהסרט מכוון גבוה ונהנה בכל אופן מהנמכת הציפיות הראשונית שהוא מושך אליו. יצירה חדה, עשירה בתוכן ומסוגננת שחוטאת בחטא היוהרה כאשר היא מנסה לא פעם ולא פעמיים לאכוף בימוי איכותי ומוצלח על סיפור דלוח למדי וחסר שאיפות.