יש תקווה למלשינים

השרירים הם אותם השרירים, החזות היא אותה החזות, אבל החיוך הממזרי מופיע מעט בתחילת הסרט והולך ודועך לאיטו. הסרט מודיע, בתחילתו, כי יש לקחת אותו ברצינות יתרה מכיוון שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים וזוהי לא הפעם הראשונה שדווין "דה רוק" ג'ונסון נכנס לנעליים שהיו פעם מחוץ לקירותיה הצבעוניים של הוליווד. הפעם הוא מוציא את עצמו מחוץ לדרמת/קומדיית ספורט ומחוץ לסרטי אקשן שהיו מנת חלקו בשנים האחרונות והעלו אותו לפסגות, שאת כולן כבש בהצלחה. הפעם ג'ונסון מנפץ תדמית והוא עושה זאת בשלב די מוקדם בסרט, כאשר, מעבר לאנושיות שמפגין האיש הענק הזה, הוא מפגין פגיעות שאף שריר מעוצב, חטוב וגדול לא יכול להסתיר. הטקסטים והדמעות הנלוות מצליחים ליישם את האפקט בהצלחה והוא עובר מסך בצורה טובה מאוד. חובה לציין שהוא עדיין לא עושה זאת בענק כמו גדולים ממנו בתעשייה ודרמטיים יותר, אבל זוהי דריסת רגל בזן אחר של סרטים שאינו מוכר לאיש הגדול. התחלה חדשה ופתח להרחבת הז'אנרים שאליהם הוא נכנס בדרך כלל. מהיום אל תאמרו כוכב האקשן, תאמרו כוכב הקולנוע.



הסרט עצמו מתאים למימדים של כוכב אקשן שמנסה לשנות תדמית ואינו חף מטעויות תסריט ועומק, אבל הוא שוזר בתוכו כוכבים מוכחים ואיכותיים שעוזרים להרים את הסרט ולו במעט. הנושאים המונחים כראיות בבית משפט צריכים לקבל, בנפרד, סרטים משלהם וכבר קיבלו לא אחת, אבל גם המיקס ובלילת העלילות והנושאים החשובים הללו לא מורידים את ההנאה ואף כמה גרמים של התרגשות פשוטה שהסרט מעניק. הנושאים המרכזיים עליהם מתבסס הסרט לוקחים את הצופה לכיוון המוסר וההטפה מבחינת הסתבכות של אנשים תמימים עם עולם פשע רחב זרועות ועמוק לנפילה. והנושא המרכזי שנגזר מאותו נושא כאוב של כניסה לעולם של פשע הוא יציאה ממנו וניסיונות חילוץ של האנשים הקרובים ביותר המשפחה. אותם אנשים שעלולים לשאת בתוצאות של הפרט הצעיר או התמים שמכניס את ראשו למיטה כל כך חולה.

יחסי המשפחה עומדים על המוקד בעיקר במערכת היחסים שבין אב ובנו, יותר נכון אבות המנסים לשקם את מערכת היחסים שלהם עם בניהם ומה הם מסוגלים, עלולים ולעיתים צריכים לעשות עבור הבנים שמאבדים את דרכם באשמתם או שלא באשמתם. לעזרתו של ג'ונסון נרתמים בארי פפר וסוזן סרנדון הנהדרים בתפקידים בוני עלילה, אך משניים ושניהם חוסים בצילו העצום (פיזית וגם דרמטית) של האיש שמכונה "הסלע".



אי אפשר גם לשכוח ולהתעלם מעוד תפקיד די זוטר, אבל כל כך מעלה געגועים של מייקל קנת' סמית', הלא הוא עומאר ליטל מ-The Wire שגם פה, לא במפתיע מגלם את דמותו של ארכי פושע עם ריספקט גדול למשחקי הרחוב וחיי הפשע המאורגן. הבחינה הראשונית שנעשית לסרט היא דרך הכרזה שלו ואחר כך דרך הטריילר או להפך. את הטריילר לא יצא לי לראות, אבל את הכרזה המתנוססת בכל מקום אפשרי אי אפשר לפספס והיא די מטעה. מצד אחד ג'ונסון עומד זקוף בחזית ומאחוריו משאית מתנגשת ודורסת כל מה שנקרה בדרכה, ומהצד השני עומדים זקוף אף יותר התסריט של הסרט והעלילה שלא מבטיחים יותר מדי אקשן בתוך כל הדרמה.



הסרט אולי נועד לספר לצופים שכוכב סרטי האקשן כאן, אבל הוא הולך לספר את הסיפור באופן קצת שונה ממה שהוא רגיל. ועם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שישנו מרדף, אבל פחות מהיר והרבה יותר עצבני. העלילה לא בורחת מהקווים הבטוחים ונשארת במקום שלא לוקח סיכונים מיותרים על מנת לספר את הסיפור בדרך החלקה ביותר ולייצר סרט טוב שלא קופץ, עדיין, מעבר לקצה גבולות יכולתו. אין ספק שהבשורה הגדולה מהסרט הטוב והדי בנאלי הזה היא המעבר של ג'ונסון לתפקיד קצת יותר רציני ותחילת דרכו, בשלב מוקדם יחסית, של כוכב סרטי האקשן הבלתי מעורער של השנים האחרונות אל עבר האתגרים הגדולים שיש לקולנוע להציע.