פרח מיובש

כבר אחרי חצי שעה הבנתי שאני לא הולך ליפול שדוד מהתוכן או מהעלילה, היו רגעים שהרימו את הסרט עבורי והיו שהורידו ובסך הכול הוא נותר בעינו, סרט נעורים קצת אחר,שונה וטוב, אבל עדיין לא מספיק בשביל להיות מלך הנשף או אפילו הנסיך. אני, אישית, לא מצליח להתחבר במלוא החיבור לסרטי נעורים שלא מתארים בצורה מדויקת את מה שמתחולל פה, כלומר יש דמיון בין הלכי הרוח, אבל שם, באמריקה הרחוקה יש את הכול ובגדול. אמנם אין להם ערסים נהדרים כמו שלנו, אבל יש להם סוג של... ובצורה מגוונת מאוד. את שחקני הכדורגל שלנו, יחליפו שם בשחקני פוטבול שכגודל השריר כך קטן המוח בהתאמה, והחיים נראים מוכרים טיפה. אבל את הרשעות שמציגים מצד המקובלים אל עבר החנונים אני לא חושב שהצלחתי לראות בצורה ברורה, אולי כיום זה שונה, אבל ממש לא זכור לי מימי התיכון שלי. גם החנונים, האאוטסיידרים הישראלים מול האמריקאים, שונים. מעולם לא השתקפה חוכמה ישראלית בגילאים כאלו צעירים, למרות שנוכחתי לדעת שישנן חיות אחרות למדי.

עדיין, קצת קשה להתחבר לכל השטאנץ האמריקאי, שם כל חנון הוא פרח יפיפה במסווה ולא תצליחו למכור לי שאמה ווטסון יכולה לגלם אאוטסיידרית בשתי ארצות שונות ובשני מבטאים שונים. ב"הארי פוטר" היא עוד הייתה בוסרית וגולמית, כאשר ב"פרח קיר" היא כבר פקעה מזמן והפכה לפרפר יפיפה שאת יופיו אי אפשר להעביר לצד הגיקי של המתרס. בריטית או בריטיקאית, היא עדיין שחקנית נהדרת ויפה אמיתית שכוללת את כל החבילה בתוכה, כישרון עולה שלא נעלם וקמל לתוך התדמית של עצמו בגלל אותה סדרת סרטים מופלאה שהביאה אותה לעולם.



עזרא מילר, למרות שנשמע כל כך עיראקי וכל כך מכאן, הוא ממש לא הטיפוס. הוא שחקן פנומנלי שיש להתעכב עליו יותר מכמה רגעים, כאשר הוא הפליא באחת ההופעות המבעיתות בתור קווין מ"חייבים לדבר על קווין", אפשר היה להבין שמשהו גדול קורה. וכעת ב"פרח קיר" הוא שוב נותן הופעה נהדרת, עדיין אאוטסיידר, אבל שמח ובעיקר עליז יותר ולא כזה שיפריח חיצים אל עבר חבריו לבית הספר.



הסרט, בגדול, דן באותם אאוטסיידרים של החברה שבבית הספר, אותם ילדים פגועים נפשית שאף אחד לא מכיל אותם ולא ברור למה. נפשו היצירתית של הגיבור משוסעת בגלל שלל סיבות ובסרט הזה הסיבות הספציפיות מתגלות עם התקדמותו של הסרט ואינן סיבות רגילות. עדיין, הנער הגיבור הוא ילד דחוי שבערב אחד מתקבל לחבר'ה דחויים אחרים שיצרו להם מעגל משל עצמם והם מכניסים אותו פנימה. החיים משתפרים והפצעים מגלידים, או לפחות כבר לא מגרדים כמו פעם. או אז מתחילים כל מאפייניו של סרט הנעורים המצוי לצוץ להם באורח לא משונה בכלל והסרט הופך ללעיס יותר וקל לבליעה. עם הבלחות קלות של אותם מטרדים שפחות מאפיינים את סרטי הנעורים, אנחנו נזרקים בין שני סוגי ז'אנר מרכזיים שבוחרים עבורנו את הדרך לחיות ולעבור בשלום את התיכון.

הגיבור הראשי הוא די אפאטי וחסר כריזמה ולכן שואף עמוק את אבק הכוכבים של שני כוכבי המשנה שלו, אבל עדיין שלושתם מצליחים לייצר סרט נהדר שסוחף לכיוונים שונים ומייצר דרמה. הבימוי נהדר ומדויק, מתאר בעזרת זוויות צילום ואפקטים של המצלמה את חייו של תלמיד תיכון דחוי ומתוסכל. עם קאסט השחקנים הנהדר והעלילה הזורמת ישנו תוצר סופי טוב, אבל לא טוב מספיק בשביל להיות יוצא דופן וכזה שלא נראה לפני כן. לעיתים רחוקות הסרט מחזיר לזיכרונות כמו אהבת נעורים, ישיבה בכיתה, ליצני כיתה וחארות כאלו ואחרים שהיו שותפים לחוויות בית הספר, טובות יותר או פחות. לעיתים קרובות הוא משחזר עבור הצופים הלא אמריקאיים את שלל סרטי הנעורים, אותם ראינו בשלב זה או אחר של החיים והצלחנו ללמוד בעזרתם על הלך הרוח באותם מוסדות לימודיים.