פארקר לואיס

הוא חזר ובקטן, כל כך קטן שהוא מצליח להשמיד כל זכר לשחקן האקשן המפואר שפעם היה, שלא תבינו לא נכון, ג'ייסון סטיית'ם עדיין מפוצץ כל דבר שזז ועדיין זז כמו חתול וגם על סף מוות אי אפשר שלא לתהות האם הוא ישוב לרדוף את מי שהעז להתעסק איתו. אבל הוא כבר נמצא עמוק בתהליך הידרדרות שקשה לראות האם ממנו תהיה חזרה ושיקום. כמו בכל סרטיו הוא מקפיד לקרוע את הצורה לכל מי שהרע לו בדרך זו או אחרת, אבל הירידה התלולה לא נרשמת במספר הגופות שמעורבות בדרכו, כמו שהיא נרשמת בגרף המצביע חץ למטה על טיבם של הסרטים בהם משתתף סטיית'ם היקר. לא היה ספק קל שבליבי, שלמרות כל אכזבה שממלאת את ליבי אחרי עוד זיבלון עם מר סטיית'ם היקר, תגיע ההתרה לבסוף, העלייה, התפירה של הפצעים והחזרה על הסוס. אבל האיש הנערץ הזה רשם את שיאיו הגבוהים ביותר,כנראה, אצל גאי ריצ'י, אי שם בתחילת שנות ה-2000 ומאז נחשב לאחד ממובילי סרטי האקשן בהוליווד.

רק הבעיה שהתסריטים שהוא בוחר, בדרך כלל, אידיוטיים לחלוטין ונראה שמדי שנה הוא מנסה לשבור את השיא של עצמו ולתת פייט, רחמנא לצלן, לניקולס קייג', העלוב מכולם. קשה להאמין שבשנים כאלו, שהאפקטים הם ברמה אחרת מאשר לפני עשרים ושלושים שנה עדיין מתעקשים מספר לא מבוטל של כוכבים הוליוודיים משורה, יחסית בכירה, לייצר סרטים שנראים כאילו הביצוע נלקח מלפני 20 שנים וכך גם בערך יכולת המשחק העצובה. השם הלא מקורי לסרט שבו הוא מככב כעת מזכיר לי באנלוגיה מאוד עצובה את פארקר לואיס, כוכב סדרת המתבגרים שמנסים להיות "קול" ומבצע מעשי קונדס לרוב בבית ספרו. גם ג'ייסון שלנו, פארקר בסרט, הוא האיש הקול המנסה לבצע שודים ללא הפסקה ולשמור על קוליות כאשר הכסף אשר מונף לעברו לא מעניין כמו העובדה שהוא המחנך לפי קוד של כבוד ועקרונות. כן, כן, הפושע והשודד בעל הלב הרך שוב מפציע ושוב נלחם עבור קודים של כבוד שכמובן דורסים כל סיכוי נורמאלי לאיזה שהוא תסריט מעניין שלא ראינו כבר מיליון פעמים בסרטים מהסוג הזה.

כאשר אמרתי לאחי שנשב לראות סרט של סטיית'ם ביחד, אחרי זמן רב שלא ראינו אחד כזה במשותף, הרגשנו שנקבל תמורה לפחות מבחינת הבידור הזול מכולם, האקשן הבלתי פוסק וחלוקת המכות השווה בין כל הפושעים שמקפיד לבצע סניור סטיית'ם בין עמיתיו הפושעים. מיותר לציין שהרגשנו דה ז'ה וו כל כך מוזר מהניינטיז, בהן היינו צופים בסרטים מהסגנון הזה, בשנים שקידשו אקשן אלים וחסר כל מחשבה, אז הנה שוב, אותו סגנון, אותו חוסר עידון וחוסר עלילה משתלט על סרט בשנת 2013, ממש כמו בשנות התשעים. התוצר שקיבלנו היה חצי שיעמומון במהלך החלק הראשון ועוד יותר גרוע בהמשכו, כאשר נכנסה לפעולה ג'ניפר לופז, בתור הסייעת הברברנית של הגיבור הראשי וכרגיל בתור הדמות הלא אמינה שהסרט יכול למכור. מעולם לא הייתה ומעולם לא תהיה משהו מעבר לגוף המדהים שלה, המוצג לראווה במשך שניות יקרות מפז במהלכו של המגה שעמום המוצג במשך כמעט שעתיים (!!!). מה שמוביל אותי לנקודה נוספת, אורכו של הסרט, אשר לא מוצדק בשום מצב ומשום נקודת מבט נורמאלית, התסריט המחורבן וההופעה חסרת ההשראה של כל שחקן ושחקן שהופיע בסרט לא יכלו לתת לבמאי שום תירוץ למתוח את הסרט לכזה אורך, אבל הוא לא שעה לתחינות ההיגיון והמשיך והמשיך ללא לאות. אין אקשן, אין טקסטים שנונים או טקסטים ראויים בכלל, אפילו ה"באנק" מה"סמויה" לא מצליח להרים את עצמו מעבר לתפקיד של דקה ורבע ואוזן של רזבוזוב/הוליפילד .

ניק נולטי מלחשש שוב בקולו הצרוד שנשמע כאילו המיתרים האחרונים זועקים את זעקות הכאב האחרונות שלהם. ג'ניפר לופז היא גוף יפה וקול יפה, אבל שחקנית, לא !!! סטיית'ם, אוי סטיית'ם... תציל את עצמך, כי כישרון יש וגם אלגנטיות, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע אותך עושה מבטא טקסני עלוב וכולם רוצים לראות אותך עולה על הסוס בחזרה ודוהר לעבר תסריט מוצלח יותר.