עיר ללא הברקה

אח, כמה פוטנציאל היה לסרט הזה וכמה הוא התבזבז תוך כדי עם השטאנץ הקבוע ועם חוסר היצירתיות, המשווע לשמיים, שהסרט הזה פולט לכל עבר. כן, הסרט נאחז במושכות על ידי שני ענקי קולנוע, בעיניי, שניים מהיותר טובים של העשורים האחרונים; אחד מוכח לכל וכבר אוחז בפסלון המוזהב והשני, מוכח לא פחות, אך בינתיים אוחז באבק כוכבי הפסלון המוזהב. בכל מקרה, שניהם ענקים ואפשר היה לצפות למשהו קצת יותר מאתגר מהתוצר המוגמר. השניים ממלאים את המקום בתוך תבנית די ידועה (כבר נמאס לי לחזור על זה בזמן האחרון בסרטים שאני רואה ושאינם מניבים שמץ של יצירתיות) של מותחן שחיתויות ומעט אקשן לעת מצוא.
הפעם ראסל קרואו נכנס לנעליים הגדולות של ראש עיריית ניו יורק, ראש עיר שמראש מוצג כמושחת וגם כך מאפייני דמותו, אדם שקט ומאיים בקולו והתנהלותו, לוחש, רוקם וזומם, כל מה שצריך לעשות בשביל לאחוז בשלטון העיר ("הנפלאה הזאת" כפי שהוא מקפיד לציין בכל הזדמנות אפשרית). את מתחרהו מגלם, בכישרון רב, מארק וולברג הנהדר, הפעם בתור תפקיד בלש לשעבר וחוקר פרטי בהווה, כזה המנסה מדי חודש לסיים אותו, כזה שהזוגיות שלו לא מצליחה להמריא ויש לו זוגיות בכאילו עם המזכירה שמעריצה אותו (אלונה טל הישראלית, לא הכרתי אותה עד הסרט הזה).

הוא קשה יום ועונה על כל מרכיבי הגיבור הנוארי, כאשר החיים לא מאירים לו פנים והוא מוצא את עצמו נאבק מאבק יומיומי על הישרדות במקצוע. הכסף הוא לא המטרה העיקרית, בעיקר כאשר המוסר נכנס באמצע, הדבר מכניס אותו למאבק בינו לבין עצמו ובינו לבין דמויות אחרות בסרט. הוא פוגש בשתי דמויות נשיות חזקות שמגדירות את עצמן בתור הפאם פאטאל בסרט והוא מועף מצד לצד בתוך פינותיה היותר חשוכות ואפרוריות של ניו-יורק. עד כאן הכול בסדר גמור, אבל מעבר לתפאורה ולקווים הנואריים הטובים, אותם מציג הסרט לראווה עבור הצופים, הוא נתקע עם תסריט מפוצץ בחורים עלילתיים וכמו כן בסרבול של העלילה הן מבחינת בהירותה והן מבחינת השטף שלה.
הגיבור אמנם עובר תהליך של היטהרות וזיכוך במהלכו של הסרט, אבל זה די צפוי, הרבה דברים לא הגיוניים מתעופפים להם תוך כדי והוא נזרק ממקום למקום, מסיקוונס לסיקוונס, כאשר ברקע ישנם הרבה דיבורים על שחיתות, שאם ממצמצים לשנייה (וגם אם לא..) הולכים לאיבוד בין שלל הנתונים ושלל שמות החברות והאנשים המעורבים. וכך עם עומס כבד בחלקו השני של הסרט מצאתי את עצמי עושה אחד ועוד אחד ועוד אחד על מנת להבין מי מכשיל את מי ולמה בעצם הגיבור הוא שעיר לעזאזל ואיך הוא יצא מזה ולמה בכלל כדאי לו?, והאם הוא רוצה את זה?

הזוגיות של הגיבור הראשי מנותחת בזעיר אנפין וגם הקשר שלו לעבר מבליח לשניות מדי פעם, כלומר, הרבה פרטים מוקפצים ולא זוכים לסגירה הולמת. מלבד הכישרון הרב שמפגינים השחקנים, הם נופלים שדודים לנוכח תסריט בעייתי ועלילה לא מלהיבה וכך נמוג לו הסרט לאיטו, עם הרבה קצוות פתוחים ומעט מאוד חדשנות. השחקנים המשלימים: בארי פפר, ג'פרי רייט וקת'רין זיטה ג'ונס בעבודה סולידית וטובה וכמובן מהווים קינוח נהדר למנה המרכזית שהיא שני הכוכבים הראשיים, אבל בסופו של דבר גם כל אותם השמות לא מצליחים להציל את הסרט, שהוא טוב בבסיסו מבינוניות וחוסר מקוריות. וכך זכינו לצפות בעוד סרט עטור כוכבים מעביר לנו עוד שעה ושלושת רבעי השעה בדרך לנמנום חביב ותו לא. זכינו לצפות בוולברג וקרואו נאבקים ראש בראש במה שלא ייזכר בתור נקודת ציון באף אחת מהקריירות המפוארות של השניים. אבל בהחלט זכינו והפעם זכינו באמת, באותן שעה ושלושת רבעי של שלל כוכבים בהופעה טובה בהחלט ושניים הזורחים מעל כולם.