לאסה, שוב הביתה

הנוסחא ברורה לחלוטין, 80 אחוזים מהסרט די צפויים בצורה קלישאתית לגמרי ורק ההתחלה והסוף, לוטים מעט בערפל, אבל לומר שזה מה שהפיל אותי מהכיסא קשה לומר. לאסה הלסטרום, הזכור לטובה, עבורי, מ"שוקולד" בעיקר, עובר בשנים האחרונות בין סיפורים אנושיים מרגשים, כמו גל נעים שמלטף את החוף. הוא מפלרטט איתם ובוחר אותם בקפידה, אבל בדרך כלל הפלרטוט והליטוף של הסרטים לא מביא חדשנות, הוא מפחד להיכנס את תוך המים העמוקים ולצלול קצת אל תוך העומק. הפעם הוא מביא לנו סיפור נעים, חביב אשר נמתח על פני כמעט שעתיים והאמת לא בצורה מוצדקת.

אין שום יציאה ממסגרות ותבניות קבועות לפיהן הסרט הזה צועד, הסיפור ברור והמשחק בינוני, הבימוי לא מנסה אפילו לשדרג במעט את הלך הרוח של הסרט ואין פה שום דבר חדש תחת השמש. קייטי היא נערה בלונדינית ויפיפייה הנמלטת מעברה, עברה מסתורי ההולך ונחשף לאיטו במהלכו של הסרט, היא מוצאת את עצמה, במסגרתה של ההימלטות בתוך עיירת חוף קטנה ונעימה, כזאת שכולנו היינו רוצים לברוח אליה, גם ללא עבר פלילי או מטריד, ושם היא מוצאת מרגוע וכמובן גם אלמן פנוי אשר שם עליה עיניים. האלמן מגולם על ידי ג'וש דוהמל, שלא צריך לגייס למשימה את מיטב כישרונו בתור שחקן, שמחפש לאט ובזהירות את הדרך להגיע אל ליבה של הבחורה המסתורית וכמובן שהוא חושף אליה את ליבו השבור ואת משפחתו השברירית.

הכול טוב ויפה ואל סיפור האהבה הגדול מתווספים גם קטעי מתח, מורטי עצבים כביכול, ועוד דמות אחת, דמות מטרידה של בלש אובססיבי המחפש את הבחורה ללא הרף ולא בוחל באף אמצעי על מנת למצוא אותה. אין ספק שהסרט יכול היה להיות מקוצץ בחצי שעה לפחות, על מנת למנוע קצת מריחות, אבל בסך הכול אפשר לומר שקיבלנו תמורה לאגרה, היה ברור, עוד מהפוסטר של הסרט, על מה הולך להיות העניין ואולי הייתה הפתעה קלה לקראת הסיום, לא כזו שגרמה לחשוב על הסרט משהו טוב יותר, אלא כזו שגורמת לסרט להיות קיטש יותר.

לאחר שפרט על מיתרי ליבנו עם סרטים דוגמת "שוקולד" המתקתק והבלתי נשכח, או למשל עם סרט כמו "האצ'יקו" המבוסס על סיפור אמיתי וקורע לב שאפילו הוציא את ריצ'ארד גיר העבש מן הנפתלין, הלסטרום ממשיך בדרך קצת בטוחה יותר עם סרטים נחמדים ונעימים כמו "ג'ון היקר" וכמו "לדוג סלמון בתימן" המצוין והסרט הזה הוא מן סוג של המשך לקלילים והפשוטים והיותר בינוניים. אי אפשר לא לאהוב את הסרט ואי אפשר, באותה הנשימה, להתפעל ממנו ברמה שהיא מעבר לרמה הרגשית נטו. בסופו של דבר, אנחנו, הקהל נשאר עם סרט נחמד, כזה שעושה נעים בגב ומלטף את הלב (בעיקר בסיומו), אבל עם הרבה סתם, קצת כלום והמון תהיות, לאן נעלם לו הבמאי המבטיח שיצר והרים לחיים יצירות נהדרות ולעיתים גם שונות מהנוף הקולנועי ההוליוודי הרגיל ?