עדיין עומד

אח, שנות התשעים היו נפלאות ומלאות אקשן, כאשר שני כוכבים זהרו באור יקרות מעל כולם. העידן היה עידן השרירנים, ארני וסילבסטר, כאשר קצת מאחוריהם הפציעו כוכבי אמנות הלחימה, ואן-דאם וסיגל. שוורצנגר היה הבולט מכולם מכיוון שהצליח לשבור את הקופות בכל פעם מחדש. כל זאת למרות מבטאו האוסטרי, שובר השיניים, כאשר הוא נשמע חצי רובוט וחצי מפגר, והכול למרות יכולות המשחק, המאוד מוטלות בספק שלו. ארנולד שוורצנגר ושאר כוכבי הפעולה היו כוכבי הילדות שלי, של אחי ושל עוד מיליוני ילדים בגילאים שלנו. מסתבר, על פי הלך הרוחות בצאת סרטו החדש, שעדיין נותר משהו, אצל כולנו, מפעם. גם כאשר סילבסטר סטאלון, יריבו המר לשבירת קופות של ארני משכבר הימים, הוציא את צמד סרטי האקשן המאוד מוטלים בספק ונשכחים במהרה, אצנו רצנו לראות אם בקולנוע ואם בשאר המדיה. מה שאומר שאותם כוכבים ואותם במאים שיושבים ומקבלים החלטות באשר להוצאתם של סרטים מאותו הסוג, בונים עלינו כקהל היעד הראשי, לא נראה לי שילדי הדור העכשווי או ילדי הדור הבא יתעניינו בחבורת מקומטים שמפוצצים כל מה שזז וזורקים משפטי פאנץ' מטומטמים לאוויר בסיומו של סיקוונס השמדה מוצלח.
כאשר הטריילר הפציע, הוא הציג את הוד שרירותו (לשעבר) עובר דרך חלון של דיינר וכאשר הוא נשאל לשלומו וכיצד הוא מרגיש, הוא ענה: "Old", האסימון נופל, לאיטו. אתה מבין שאחרון גיבורי הפעולה כבר אינו אותו מגה שרירן אליו הורגלת, אתה מבין שיש יורשים ושהוא בא לפקח עליהם מלמעלה עם השלמת הכנסה, מדי פעם. אתה קולט שהסדק שנפער בך עם התפוגגות הילדות והלך והתרחב ככל שגדלת לגבי סרטים שאהבת, מתחיל להיות דומה לסדקי הזקנה, אשר בפניו של הכוכב שאותו הערצת מינקות. אבל מה לעשות, נוסטלגיה היא כלי חזק מאוד, כלי חזק יותר מכל סדק שהפוטושופ מתקשה להעלים, הנוסטלגיה, במקרה שלי ושל עוד רבים, תנצח גם במקרה הזה ולא משנה כמה תפלה המנה אותה יגיש לנו מושל קליפורניה לשעבר, אם זה אכיל, ניתן בה ביס.
והמנה, כמו מנות רבות שהוגשו בעבר, היא אכן מוצר תפל, כאשר כל המרכיבים שלה, מלבד השרירן התפוח לשעבר, הם פרווה עד מעוררים רחמים. פורסט וויטאקר נראה כמו צל של עצמו, האיש שזכה באוסקר על תפקידו ב"מלך האחרון של סקוטלנד" וזכור מ"גוסטדוג" המדהים, נראה כאילו בשנים האחרונות הוא מנסה לבחון את עומקה של תחתית הבור שאפשר להוריד את הקריירה שלו אליה. פיטר סטורמייר בתפקיד הרע, כהרגלו בקודש, נחמד ולא מעבר ולואיס גוזמן גם חביב ותו לא בתור הדפיוטי השמנמן, הניג'ס והקומי.

ג'וני נוקסוויל, הוא אותו ג'קאס שלעולם לא יכול להציע כלום מלבד ליצנות ורוח שטות ושאר הצוות פשוט חוסה בצילו הענק של שוורצנגר, כולל הנבל העלוב שלוהק לסרט, אותו מגלם בחוסר כישרון רב אדוארדו נורייגה החלש. כל הסרט משלב את האקשן עם תמהיל קומי ברור ולא חורג משום גבולות של הז'אנר המשולב. אין הפתעות והכוכב הראשי הוא פשוט זקן יותר, אבל תסמכו עליו שהוא ינסה לעשות דברים שהיה עושה בצעירותו, זה ייראה קשה וכואב יותר וכמובן פחות הגיוני, אבל היי... זה אותו הגיבור, למה ציפינו?. האקשן חביב לגמרי, התסריט די מטופש, למרות ניסיון להידמות לקלאסיקה מערבונית כמו "ריו בראבו", שבהחלט נראה שהשאיל הרבה אלמנטים בסיסיים לסרט (כמו העיירה הקטנה, הסגנים הכמעט זהים והמלחמה הכמעט בודדת של השריף ועוד כמה בנים נבחרים בכנופיה שהפעם מגיעה עם אמצעים קצת יותר מתקדמים), אבל עדיין הכול כבר צפוי ולעוס מכל כיוון אפשרי. עם זאת ארנולד שוורצנגר ממשיך למכור, לדור שאהב אותו פעם ואולי גם לדור העתיד שעשוי למצוא בו אתנחתא נעימה באופן אישי, לא יכולתי שלא להתרגש משובו של האיש אל עבר המסך הגדול וצפיתי מראש את הנולד. כלומר, איך אפשר להתאכזב ממישהו שאתה מכיר במגרעותיו ועדיין אוהב אותו מלכתחילה?.