או, "מאמה"

סרטי האימה הפכו לאחרונה קצת יותר מדי מותחים ומאיימים עבורי, את הסיבה על כך לא אוכל לציין בצורה מדויקת. אני נהנה ומוקפץ מההבהלות הזולות ביותר, כאלו שפעם הייתי מתייחס אליהן בזלזול וממש לא התרגשתי מנוכחותן, כל סצנת הקפצה עובדת פי 2 יותר ממה שפעם עבדה. אפשר לומר שהפכתי להיות רכיכה רגישה וחסרת עמוד שדרה בכל מה שנוגע לעמידות בפני סרטי אימה ולכן הערכתי אל כאלו מבהילים עולה וממשיכה לעלות. כאשר הבאז סביב "מאמה" עלה דרגה, החלטתי להיעתר לתחינותיו של הסרט וניגשתי לתחילת תהליך האפלת הבית לקראת הצפייה ההולכת ומתקרבת. הבית היה חשוך, אשתי כבר ישנה במיטתה ובני התינוק גם כן ישן במיטתו עם מנורת הלילה הזורחת מעליו באור עמום חלוש (היחיד שדלק באותה שעה בכל הבית).
התפאורה הביתית לצפייה בסרט אימה הושלמה ואז הגיע הרגע להתחיל את הסרט עצמו, שהמשיך עם תפאורה פנימית משלו, שללא ספק תרמה להמשך תהליך ההלחצה. ניקולאי קוסטר-וולדו מתנער לשעה וחצי מתפקידו כ"קוטל המלך" המנוול והופך לדמות דו ראשית (אמנם לזמן קצר) בתור האב ובתור הדוד, ולכל מי שניסה לזהות האם הוא האב בנוסף לכך שהוא הדוד והתחרפן, כמוני, הכול בסדר, אותה גברת בשינוי אדרת.
ג'סיקה צ'סטיין כבר ממזמן איננה שחקנית אלמונית וכולם מכירים את הג'ינג' המעטר את מחלפות ראשה, הפעם היא החליטה להיעלם אל תוך שיער קארה שחור של רוק ופאנק. הדמות אותה היא מגלמת היא מן אישה/נערה רוקרית אשר מסרבת לגדול ולהתבגר ובטח אחת כזו שמסרבת לקבל הזדמנות לגדל מישהי אחרת זולתה, עד שהגורל חובט בפניה עם שתיים כאלו. הסרט, בקונספט שלו, מדבר על החרדה שבגידול ילדים ועושה זאת דרך אותה נערה/אישה שלא מסוגלת להשתין על מקל בדיקת ההיריון מבלי להתפלל לאלים שיותירו אותה חופשייה, מאושרת ונטולת סיכוי להיתפס על ידי זאטוט זה או אחר.
הסרט משתמש בשתי בנות קטנות ומלחיצות מראה על מנת להכניס את עצמו לתבנית קלאסית של שימוש בילדים נוראיים לעיכול על מנת להגביר את אפקט הלחץ והאימה. ידוע שמתיקותו של ילד מתבטלת בשניות ברגע שהוא נכנס לטייפקאסט פסיכוטי, אפילו במיליגרם ועל כך בונה עצמו הסרט בצורה נהדרת. כמו בכל סרט אימה אסיאתי טוב, גם אי אפשר לוותר על הדמות הדמונית שבמקרה (או לא) נקראת "מאמה" והיא נושאת מאחוריה סיפור אימהי טראגי, כאשר ברוב שלבי הסרט היא הדמות היותר אימהית מבין 2 הדמויות הטוענות לכתר האימא.
התחרות שהתחילה בתור תלת ראשית לדמות ההורה, הופכת לדו-ראשית בין מציאות לבדיון ובבת דמותה של ג'סיקה צ'סטיין מתחילים להתפתח אינסטינקטים שהייתה חסרה אותם בתור מועמדת טבעית לאימהות. כמו ב"תינוקה של רוזמרין" הקלאסי, סיפור האימהות לא נראה קל בשום שלב והמאבק על אימהות לשתי בנות מוזרות כל כך הופך להיות מפחיד, מבהיל וחסר פשרות. הסרט מבוים בצורה מקצועית והאפקטים של אותה מקצועיות מורגשים, כאשר נוסחאות קלאסיות של הז'אנר עובדות ובצורה מעוררת יראה, השחקנים מצוינים והסרט נבנה בצורה נכונה, למרות שסופו כבר לוקה בחסר ומאמץ גינוני שמאלץ וקיטש שמקומם בסרטי ילדים (פסיכיים ומפחידים), אבל הדבר לא גורע מההנאה והלחץ שקדם לאותן הדקות. באחת הביקורות שקראתי הייתה התייחסות לשוט נהדר שגם תפס את תשומת ליבי, השוט מציג את הבת הקטנה בחדר המשחקים (באור יום) משחקת עם "מאמה" הבלתי נראית (עדיין), כאשר בצידו השני של השוט והחדר עולה ג'סיקה צ'סטיין עם סל הכביסה ונעצרת שנייה אחת לפני כניסתה לחדר.
שוט מרשים שמציג את ההתנגשות בין חיי הילד לבין חיי המבוגר, מחלק את התמונה לשניים ומציג את ההבדל שקיים לעיתים בין העולם האמיתי לבין העולם הבדיוני ומגיע לידי ביטוי במיוחד אצל הילדה הקטנה שכ"כ קשורה ל"מאמה" ולא מכירה דמות אימהית אחרה מלבדה.
שוט שמשרת את מטרת הסרט בתור מאבק אפוטרופסות מול דמות בלתי הגיונית בעליל לגידול ילדים, אבל כזה שמראה שגם אותה הדמות, על כל מגרעותיה (פסיכוטית ומתה, בעיקרון) יכולה להיות אם טובה כל עוד יש בה את האהבה לילדיה ואת אותו אינסטינקט אימהי (היי, מה עם אינסטינקט אבהי?).
בתור אב צעיר ומודאג תמידית, הזדהיתי מאוד עם דמות האב של ניקולאי קוסטר-וולדו, שדמותו נדחקת קצת הצידה ותופסת תפקיד פחות משמעותי עם התקדמות הסרט, אבל הדאגה שהוא מפגין היא הראשונית וזאת שבונה ומניעה את העלילה משני כיוונים. לא אחת ולא פעמיים כבר שקלתי, במהלכו של הסרט, להיכנע להבהלות ולצפות בסרט כשהבית מואר, אבל תוך כדי שקמתי להחזיר את המוצץ לבני המתוק שבכה חרישית, החלטתי שהוא לא יצטרך להתבייש באבא שנהיה רכרוכי בסרטי אימה והחשיכה חזרה לבית, גם רעשים מבחוץ ותזוזת אשתי ובני במיטותיהם לא הצליחו לשבור את שלוותי המעורערת מעבר להשפעותיו של הסרט והמשימה הוגדרה כהצלחה. "מאמה" נכנסה לי עמוק ללב ומתחת לוורידים ועשויה בשקט ובאימה להיכנס גם מתחת לוורידיהם של צופים מתוחים רבים ובכך, בעצם הצלחתה, עם דל-טורו או בלעדיו.