ללארי קלרק יש כבר מוניטין של אחד שלא עושה חשבון. סרטיו הקודמים קידס, נולדו לרצח וילד רע עסקו בצורה ישירה ופרובוקטיבית באמריקנה, והציעו התבוננות נטולת פילטרים מרככים בניכור של בני הנעורים. סירטו החדש אינו שונה וגם הוא נוגע בתחלואי ההתבגרות בפרברים האמריקאים. ויסליה, עיירה בקליפורניה, היא זירת ההתרחשות ואנו מלווים שורה של בני נוער שהצרות בביתם דוחפות אותם למעשים החורגים מהנורמה. ההתרחשויות אינן כוללות רק אלימות ורוע בתוך המשפחה, אלא גם מין מפורש שאין בינו ובין תשוקה דבר וחצי דבר-סתם פעילות הנובעת מהשעמום בין הפרסומות. למרות האמור לעיל ולמרות שאין בו בקן פארק אפילו לא מראית עין של ניסיון לשבות את הלב (סטיב גרייבסטוק כתב בתוכניית פסטיבל טורונטו: "הסרט מלא בגועל, אך גם מכיל רגעים מפתיעים של שלווה"), קלארק וצלמו המעולה אד לחמן לשניהם קרדיט משותף על הבימוי והצילום-אינם מעניקים לסרט מראה מחוספס. לחמן משתמש במצלמת פילם, בפריימים מחושבים ובתאורה נאטורליסטית, והאפקט הסגנוני הזה אך מגביר את הניכור והייאוש הנובעים מכל פריים ופריים, את המהות האקזיסטנציאליסטית שניתן לפרש מן הסרט הזה. סנסציה נצלנית? יצירה אמיצה החושפת את חייו האמיתיים של הנוער? אתם הרי תחליטו לבד אבל דבר אחד בטוח, את הסרט הזה לא תשכחו זמן רב.