סרטו היפהפה של הבימאי הגרמני ורנר הרצוג, "מפגשים בסוף העולם" (2007), היה מועמד בשנת 2009 לפרס האוסקר בקטגורית הסרט התעודי הטוב ביותר. הסרט נפתח בשאלה הנשמעת בקריינות, בקולו של הבמאי: "מי הם האנשים שאפגוש באנטארקטיקה, בסוף העולם? מה הם חלומותיהם?" הרצוג פוגש בתחנת המחקר מקמארדו באנטארקטיקה שורה של "חולמים מקצועיים" - אנשי מדע, חוקרי קוטב, ביולוגים של ים הקרח, אקולוגיסטים, נהג כלים כבדים שהוא גם פילוסוף, מומחית מחשבים שמופיעה כנערת גומי, וכל השאר. באמצעותם הוא פורש לפנינו עולם מופלא של מרחבים, אנשים, יצורים שמתחת לים הקרח וצלילים. ב"מפגשים בסוף העולם" נדמה שהרצוג אינו מתעמת עם האלטר-אגו שלו. אין הוא מאיים על קלאוס קינסקי באקדח שלוף כדי שלא יעזוב את ההפקה. להפך. ייצוג גבולות האנושי באמצעות דמויות קיצוניות, שאיפיין את הדיאלקטיקה ההרצוגיאנית בעבר, נהפך להצדעה מחויכת לאחרות האנושית. המרחב אינו עוד, כמו ב"סימני חיים", מטונימיה למצבו המעורער של הגיבור. שאלתו אם פינגווין יכול להשתגע בגלל חיים ממושכים במושבת הפינגווינים, מקבלת מענה. באחד מרגעי השיא של הסרט נראה פינגווין קטן, החורג מהמושבה ויוצא לבדו אל עבר ההרים, מרחק אלפי קילומטרים, אל מותו הוודאי. האינדיווידואליסט ההרצוגי האחרון עדיין מציג מאמץ הרואי בעולם לעגני.