הבית של נינה

הבית של נינה (La Maison de Nina) סרט קולנוע צרפתי של הבמאי רישאר דמבו (Richard Dembo[1]).

עלילת הסרט מתרחשת בבית יתומים בצרפת, בתום מלחמת העולם השנייה. זהו סיפורה של מנהלת הבית - נינה, פליטה יהודיה מסלוניקי וסיפורם של הילדים: קשיי ההיקלטות, הגעגועים, כאב הפרידה וההתמודדות עם הידיעות על גורל ההורים.

הסרט זכה לציון לשבח במסגרת פרס יו"ר 'יד ושם' לשנת 2006.

הסרט מתחיל בסיפור קליטתם של אח ואחות המגיעים למקום, עובר לנינה האוספת ילד מזרועות הוריו המאמצים הגויים. אולם ההרמוניה נשברת כאשר מגיעים למוסד ילדים ששוחררו ממחנות הריכוז. הילדים החדשים ממשיכים ללבוש את מדיהם ופועלים כחבורה מגובשת המונהגת על ידי מי שהיה מפקד הצריף במחנה. קשה להם לקבל מרות, קשה להם להאמין למבוגרים, קשה להם למצוא שפה משותפת עם ילדים שלא חוו את זוועות המחנות, קשה לילדים המסורתיים ממזרח אירופה להבין איך אחיהם הצרפתיים מסוגלים להכניס אל פיהם מזון לא כשר...

הסרט מבוסס על סיפרם של בתים דומים שהוקמו אחרי השואה, בתים ומוסדות שקלטו ילדים ניצולי שואה, למשל הבית שהקימה לנה קיכלר זילברמן המתואר בספרה מאה ילדים שלי. הסרט "הבית של נינה" מצליח להביא את סיפורם מבלי לשקוע ברחמים או בשמאלציות.

הסרט מוקרן בארץ בחסות אגודת עלומים שחבריה היו בין הילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה ורובם עברו דרך בתים כמו הבית שהסרט מתאר.