מתחת לחול

גבר ואשה, בשנות החמישים לחייהם ואולי יותר, נוסעים לחופשה במכוניתם הפרטית. הם מגיעים לבית קיט אי שם בכפר. פורקים את חפציהם, מכינים ארוחה, יוצאים לים. פסטורליה כמעט מושלמת. אבל שנייה אחת מיותרת, בה מתעכבת המצלמה על פניו של הגבר, די בה כדי להבין שמשהו אינו כשורה. היא מתרגשת, כן. אבל הוא לא כל כך. הוא מנותק. הוא עצוב. הוא לא לגמרי שם. אם יש דרך להסביר מהי משמעותו של "המבע הקולנועי", אותו מושג שכה אהוב על מורים לקולנוע, סצינת הפתיחה של מתחת לחול, סרטו החדש של פרנסואה אוזון, היא המפתח. פעם אחר פעם מוכיח אוזון את שליטתו המוחלטת באמצעי ההבעה שמאפשר המדיום הקולנועי. לאחר שנזרע אי השקט בלב הרוגע שמעוררת חופשה על שפת הים, ממשיכה המצלמה לתפוס את הניואנסים הקטנים המבשרים את העתיד לבוא. הזוג יושב על החוף. היא משתזפת. הוא נכנס אל המים. היא ממתינה. אבל הוא לא יחזור עוד. האם טבע ז'אן או התאבד? האם באמת מת או ביים את היעלמותו? מכאן ואילך יתמקד מתחת לחול בהתמודדותה של מארי עם הספק המנקר, עם חוסר האונים שבאובדן, עם אי הבהירות שבהפתעה. אין ליהוק נוגע ללב, מסוגף ואצילי יותר מאשר ליהוקה של שרלוט רמפלינג לתפקיד הרעיה המודאגת. כל קמט בפניה, שעדיין יפים, משחק תפקיד בקרב על השפיות. היא מנסה לחזור לאיזו שיגרה - לעבוד, לפגוש חברים, אפילו מתחילה באיזה רומן - אבל דבר אינו משחרר אותה מן הצל הנוכח-לא-נוכח של בעלה. גם בסרט זה חוזר אוזון לעסוק בנושא החביב עליו - הזיוף, או ההתפוררות, של החזות הבורגנית שמאחורי חיי הזוגיות והמשפחה.