אמריקאי בפריז

"אמריקאי בפריס" הוא הזוכה הגדול של האוסקרים לשנת 1951 - בעיקר בשל סצינת הסיום הקלאסית: 17 דקות של ריקוד קולנועי שמשלב בין צבעים, תנועה, מוסיקה וזמרה באופן שספק אם נוצר כמוהו. לכאורה, הסצינה הזו חריגה מאד, בודאי לצופה עכשווי, אבל השוו אותה למשל, לסצינות הקרב מ"מטריקס" (הראשון) ותקבלו את אותה אנרגיה ותעוזה שבשבילן שווה ללכת לקולנוע. העלילה כאן לא מאד חשובה, היא עוסקת בחייל אמריקאי משוחרר שהשתקע בפריס במטרה להפוך לצייר. על רקע זה הוא פוגש בחורה עם כסף שמוכנה לעזור לו אבל הוא בוחר להתאהב דווקא בצרפתייה חמודה (לזלי קארון בהופעתה הראשונה בקולנוע) שלא רק שלא שמה עליו בתחילה, אלא שיש לה כבר בן זוג. שני סיפורי המסגרת - השאיפה האמנותית מול זו הרומנטית - לא ממש מתחברים אבל הכריזמה של ג'ין קלי מצליחה לדלג בקלילות על המכשלה הזו - לא מעט בזכות יכולות הבימוי הפנטסטיות של וינסנט מינלי שיודע כיצד לחבר את כל המרכיבים האלו יחדיו, לנטוע אותם בתוך עולם מלאכותי לחלוטין (העיצוב האמנותי הוא לא פחות מגאוני עם קריצות לטולוז-לוטרק, רנואר ועוד) שהופכים את פריס ואת "אמריקאי בפריס" לפנטזיה רומנטית מתוקה מתוקה.
זוכה ב-6 פרסי אוסקר כולל פרס הסרט הטוב ביותר.