בשנת 1948 הציעה אדית פיאף מצלמת פייארד-בולקס לשארל אזנבור, שתמיד תהיה איתו. עד 1982 צ'ארלס היה מצלם שעות על גבי שעות של חומר גולמי שהפכו להיות הבסיס והלב של יומנו המצולם.