לנגד עיניים מערביות

י (אייל שכטר), בן למשפחת מהגרים רוסית המתגורר בברלין, שב לישראל ללוויית אביו. אלא שכאן הוא מגלה שאביו לא נהרג, אלא נמלט מבית הכלא בו ישב באשמת ריגול לטובת רוסיה. מלווה בתום (ליאת גליק) יוצא גרי לחפש את אביו המסתתר בנגב, כשאחריו עוקבים זוג אנשי מוסד הזויים המנסים לעלות על עקבות האב. המסתורין האופף את העלמותו של האב ואת דמותו החידתית, מוגשים באריזה כמו בלשית - אך זוהי נקודת מוצא בלבד, לשאלות האקזיסטנציאליסטיות שמציבה העלילה. שכן גם לאחר שהחידה הבלשית באה על פתרונה, משאיר אותנו הסרט עם ערמת שברים עצומה, שאינה ניתנת לאיחוי: שברי זכרונות מימי ילדותו המאושרים של גרי (המצולמים במצלמת 8 מ"מ), שברי מרפסות מתפוררות ובתים סדוקים בתל אביב, ושברי נוסטלגיה משומשים כמו שירי תוכניות הילדים משנות השבעים, אותם מזייף בעייפות איש המוסד. לנגד עיניים מערביות משקיף על ההוויה הקיומית, מתוך ניכור עמוק ומפוכח, הנדיר למדי במחוזותינו. בארץ בה מחפשים לכל מעשה צידוק (הסטורי, פוליטי, ומוסרי), ולכל סרט הנמקה מקומית, מצטייר לנגד עיניים מערביות כאלטרנטיבה, המייבאת את הפואטיקה הפוסט מודרנית לתוך הגבולות השמרניים של ישראל. הניכור המערבי (בנוסח וים ונדרס וג`ים ג`רמוש), המודגש היטב בצילומים המצוינים בשחור-לבן של שי גולדמן, מעביר היטב את תחושת התלישות הפרטית של גרי. מעיניו שלו, עיני בנו של הבוגד הרוסי, משתקפת ישראל האחרת: מתפוררת ושוממה.